בננות - בלוגים / / כל השלמות הזו, כמו אז,
זה רק נדמה שזה קורה
  • חדוה הרכבי

    משוררת וציירת. נולדה בדגניה ב'. למדה בבית החינוך המשותף, דגניה א', וסיימה את בית- ספר התיכון "בית ירח", עמק הירדן. מתגוררת בירושלים. אם לבן – אלישע הרכבי .

כל השלמות הזו, כמו אז,

 
                "הייתי רוצָה שתרגישי שיֵשׁ לךְ עם מי לבכּות"

                                              (ראנא, 30.11.2005)

 

א.

 

הַתֵּה, הָאֵשׁ, הָרָהִיטִים הבּוֹעֲרִים, הַדָם שֶׁקָלַח מֵהַוִוילוֹנות, מהַשְׁטִיחִים,

הקִירוֹת שֶׁרָתְחוּ וְהִתְעַוְתוּ וְצָרְחוּ כֹּל הַלַיְלָה,

נֵאֲקוֹת הדֶלֶת הקְטַנָה שֶׁל החֶדֶר, מפַרְפֶּרֶת בְּפִנַה נִידַחת,

החֶדֶר שֶׁנֶהֶפָךְ לְאָחוּ,

גְעִיַת הפָּרוֹת,

צִלְצוּל השָׁעוֹן,

מנַקֵי-רחוֹבוֹת מאְּפָּרִים, דוֹמְעים, משָׂרְכִים רַגלֵיהֶם בעֲרַפֶל הקַר

בְּאַרְבַּע לפְנוֹת בֹּקֶר,

בַּרְחָשִׁים אֲחוּזֵי-תְזַזִית מתְקוֹטְטִים בַּאֲוִיר

לְיַד תַחֲנַת-דֶלֶק פְּתוּחָה,  

החֲלוֹם הגָדוֹל שֶׁל צִיפּורִים מפֻטָמוֹת שֶׁנִרְדְמוּ

עַל עֲרימוֹת שֶׁל חֹרֶף,

 

המְצִיאוּת שֶׁנִתְפְּסָה מְרֻשֶׁלֶת, יְחֵפָה,

בּוֹהָה,

רוֹפֶפֶת,

פְּזוּרַת נֶפֶשׁ,

משׁוטֶטֶת בְּגָפָּהּ

בְּגַנִּים צִיבּוּרִיִּים,  

מִסְתַכֶּלֶת בְּמַבָּט סְתָמִי

מִסְתכֶּלת לְאַחוֹר, ממַלְמֶלת לְעַצְמָהּ "אֵיפֹה אֲנִי גָּרָה,

אֵיפֹה אֲנִי גָרָה, אֵיפֹה אֲנִי גָרָה, אֵיפֹה אֲנִי גָרָה, אֵיפֹה אֲנִי גָרָה"

 

וְדַוְקָא עַכְשָׁיו אֲנִי חושֶׁבֶת עָלַיךְ

 

 

ב.

 

מִמּוּל המוסַכִּים,

בָּתִים מְשֻׁפָּצִים,

הַפִּיצוּחִיה,

הַמִדְבָּר הָאַָהוּב,

ההִיסִטוֹרְיָה שֶׁל מֵי-הַיָם הקְטַנִים,

הַעֹמֶק המֻפְלָא שֶׁל רֶגַע הָאֱמֶת,

הַזְמַן שֶׁמְחַלְחֵל מִזְמַן אֶחָד לְזְמַן שֵׁנִי,

הַזְמַן שֶׁנָעֲשָׂה שָׁמֵן, גַּס, בְּרוּטָאלִי, מֱלֻכְלָךְ,

מֻּגְבָּל, לֹא מסֻגָּל, אִטִּי,

כָּבֵד מֵרֹב טָעֻיוֹת,

הזְמַן שֶׁהִתְעַיֵּף מִתַהְפוּכוֹת,

מִשִׁנוּיִיםִ,

מִנְקִיפוֹת-מַצְפּוּן,

הזְמַן שֶׁהִזדַקֵן עַל מִצְחִי,

עַל עפְעפָּי, עַל צַוַארִי,

עַל עֹרְפִּי,

עַל בִּטְנִי,

הזְמַן שֶׁהִשְׁחִיר,

שֶׁפּסַע עוֹד פְּסִיעָה. אוֹ שְׁתַיִים,

אוֹחֵז בְּעדִינוּת בְּשַׂעֲרוֹתַי,

וּמַה שֶׁבָּא אַחַר-כָּךְ,                 

 

וְדַוְקָא עכְשָׁו אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עָלַיִךְ

 

 

ג.

 

תָאֲרִי לְעַצְמֵךְ לִתְפּוֹס אֵיזֶה הֶרֶף-עַיִן נָדִיר,

לְהנִיחַ אוֹתוֹ עַל הָאֲדָמָה, בַּגִּנָּה, תַחַת עֵץ התְּאֵנָה,

בֵּין צִבְעֵי הקשֶׁת בֶּעָנָן,

להִתבּוֹנֵן בִּרְגִישׁוּת בְּדִבְרֵי הנֶּפֶשׁ שֶׁלוֹ

להַקְשִׁיב לַשְׁאָגוֹת שֶׁל הדְבָרִים הַאֵלֶה,

הָהֵם,

שׁנֶעֶלְמוּ מִיְדִיעָתוֹ

וְלְחַכּוֹת לְנֵס,

 

וְקבַעְנוּ פְּגישָׁה מוּל המִגְדָּנִיָה שֶׁעָקְפָה אֶת פִּנַּת הָרְחוֹב,

לא הרְחֵק מֵאֵיפֹה שֶׁאַתְ גָּרָה,

והַשִׂיחָה הזֹאת

הסִיטוּאַצְיָה הזֹאת

התַּגְלִית הזֹאת

החִזָּיוֹן הזֶּה,

כֹּל השְׁלֵמוּת הַזוֹ, כְּמוֹ אָז,  

כְּשֶׁשָׁתִינוּ זוֹ אֶת דָּמָהּ שֶׁל זוֹ

וְנִשְׁבָּעְנוּ אֱמוּנִים זוֹ לְזוֹ 

 

וְהָיָה בָּרוּר לגַמְרֵי שֶׁזֶה בֶּאֱמֶת מַמָש קוֹרֶה:

אֲנִי יושֶׁבֶת עַל רִצְפַּת הפַּרְקֶט

בְּאֶמְצַע סָלוֹן הַבָּיִת שֶׁלָּךְ,

מַמָש מוּל הָעֵינַיִים שֶׁלָךְ,

הִנֵה, שׂתֵינוּ בְּאוֹתו כִּווּן

הִנֵה, כַּמוֹנִי אַת נִרְאֵית משַׂחֶקֶת בַּיַּעַר,

רָצָה עַל הַמַּיִם, בְּשׁוּלֵי הַגַּלַּים,

כַּמוֹנִי מְדַלֶּגֶת עַל עַמוּדִים,

כַּמונִי מַחְלִיפָה רגָשׁוֹת עִם הַיְקוּם,

 

כָּמוֹנִי לוֹבֶשֶׁת שִׂמְלַת פְלָנֶל אֲדֻמָּה, מנַקָּה

אֶת צִפָּרְנַיִךְ, מְאַפֶּרֶת בְּאָדֹם אֶת עֵינַיִךְ, מִסְתָּרֶקֶת,

כָּמוֹני מבָרֶרֶת מַה השָׁעָה, מַה השָׁעָה, אֵיזֶה יוֹם היוֹם,

כָּמוֹנִי מַתְחִילָה לִרְעֹד, לָעוּף, לִשְׁקֹעַ

בְּדִמְיוֹנוֹת, נוֹדֶדֶת בָּרוּחַ החַמָּה,

מרַחְרַחַת אֶת הָאֲוִויר,

כָּמוֹני מִתְיַשֶבֶת בְּאֵיזוֹ קֶרֶן-רְחוֹב,

מְנַשֶׁקֶת אֶת יֵדֵי הָעוֹבְרִים ושָׁבִים,

מַאֲזִינָה לְתִלְיוֹן הכֶּסֶף שֶׁלִי,  

מְאַרְגֶנֶת אֶת הלַּיְלָה שֶׁיָבֹא,

 

רוֹאָה אֶת יִסוּרֵי-המַּצְפּוּן שֶׁלִי עַל בְּשָׂרִי

הַרְבֵּה יוֹתֵר שְׁקֵטִים

הַרְבֵּה יוֹתֵר בְּעֲדִינוּת

הַרְבֵּה יוֹתֵר בְּיסוּרִים,

מְקָרֶבֶת אֶת פִּיךְ אֶל הַדִמְעָה שֶׁלִי וְאוֹמֶרֶת

"הייִתִי רוצָה שֶׁתַּרְגִישִׁי שֶׁיֵשׁ לָךְ עִם מִי לִבְכּוֹת"

 

 

ד.

 

"מֵאָה סַנטִימֶטֶר הֵם זְמַן שֶׁנִמְשָׁךְ מֵאָה סַנְטִימטֶר" אֲני מהַרְהֶרֶת

וְיַדִי מְנַפְנֶפֶת אֶת רוּחַ-הַזְמַן שֶׁנִרְדְּמָה עַל סַפְסָלִים מְקֻלְקָלִים

בַּשְׂדֵרָה שֶׁל רְחוֹב "זוֹלְלֵי הַפֵיוֹת"

 

 

ה.

 

אֲני מְצַיֶרֶת אֶת הבָּרָק האדֹם שֶׁל המַבָּט בְּעֵינַיִיךְ

עַל כָּנָף שֶׁל מַלְאַךְ יַשִׁישׁ

מִתְיַיפֵּח בְּכַפּוֹת יָדַיִךְ

 

 

ו.

 

"אֵין לִי מִלִּים לְתָאֵר אֶת הדְּבָרִים הַטוֹבִים שֶׁקָּרוּ"  אָמַרְתִי.

"אֲבַל בַּהַבְחָנוֹת שֶׁלִי

זֶה מַשֶּׁהוּ אַחֵר.

וְזֶה נוֹרָא עָצוּב.

תָּבִינִי: זֶה אָבוּד" אָמַרְתְּ

17 תגובות

  1. גדולה מכולן.
    כתוב בדם ואור.

  2. לאחרונה, בשל פגישותינו, עברתי על כל ספריך, וזה היפה ביותר!

  3. כל הכאב הזה, ככה בבת אחת, ישר לתוך הוריד. את כל הכובעים בעולם צריך להוריד בפנייך, הנה, אחד כבר ירד.

  4. מירי פליישר

    עוצר נשימה. אניגמטי בשבילי ועם זאת כל כך מוכר . ללא עור

  5. יפה, הדוק ומהודק, מלא ומיוחד. עולם לגמרי הזוי. כה לחי. מענין – תמיד יותר מענין – לקרוא. אז זהו. בהוקרה – ממני מ. ג.

  6. שולמית אפפל

    שירה עוצרת נשימה

  7. איריס קובליו

    הַעֹמֶק המֻפְלָא שֶׁל רֶגַע הָאֱמֶת,

    הַזְמַן שֶׁמְחַלְחֵל מִזְמַן אֶחָד לְזְמַן שֵׁנִי,

    זה והכל, כל מילה
    אמת מרטיטה, אכזרית, מדוייקת

  8. איזה שיר!!!! מרטיט מפעים, בורא עולם משלו

  9. תמי כץ לוריא

    חזק. העביר בי צמרמורת.בעיקר יפה בעיני עומס ההתרחשויות מול השקט העצור במשפטים כמו
    "הַעֹמֶק המֻפְלָא שֶׁל רֶגַע הָאֱמֶת",
    "הזְמַן שֶׁהִזדַקֵן עַל מִצְחִי",

    "וְיַדִי מְנַפְנֶפֶת אֶת רוּחַ-הַזְמַן שֶׁנִרְדְּמָה עַל סַפְסָלִים מְקֻלְקָלִים"

    באמת שלמות

  10. חדוה יקרה,

    כל-כך שמחתי לראות אותך כאן, ואיכשהו נזכרתי בשיר "היכן, היכן את מציאות?".

    דווקא עכשיו, בבוץ הטוב של הכפר הבולגרי בו אני גר, אני נזכר בכפר הקטן שבו גרנו פעם שנינו (אבו-טור), בטרם סללו בו כבישים ובנו בתים המסתירים את הנוף.

    את מוזמנת לבוא לבקר,

    דרור

  11. חדווה כמה עצב. כבר שני עשורים את נוגעת ותמיד כנראה תגעי וסליחה על הקטיעות
    "אֵין לִי מִלִּים לְתָאֵר אֶת הדְּבָרִים הַטוֹבִים שֶׁקָּרוּ" …

    "אֲבַל בַּהַבְחָנוֹת …

    זֶה מַשֶּׁהוּ אַחֵר.

    וְזֶה נוֹרָא עָצוּב.

    תָּבִינִי: זֶה אָבוּד" …

  12. חדוה, אני לוקחת את הבית האחרון כמוטו-הוא נפלא! אין אמיתי ושלם מההבחנות שאתה עצמך מבחין בהן, גם אם הדבר בא על חשבון ההסכמה עם אדם אהוב.

  13. "…המְצִיאוּת שֶׁנִתְפְּסָה מְרֻשֶׁלֶת/…
    הזְמַן שֶׁהִזדַקֵן עַל מִצְחִי…"

    אלוהים, איזה שיר.
    כל השלמות הזו.

  14. חדוה יקירתי, זה נפלא ומושלם.

  15. הי חדוה, מיד עם תחילת הקריאה התפצלתי לשלוש קוראות, בקריאה אחת קראתי על אישה בשם רנא שעל כפות ידיה אפילו מלאכים יכולים לשבת ולבכות. בקריאה השניה קראתי על משוררת ושיר כיוון שרנא בערבית זה שיר כמדומני וכל הדברים שרואים וקורים ודווקא אז חושבים עליו ודווקא אז כותבים (לכתוב לשיר בנקבה זה מדליק בעיניי), ובקריאה השלישית חשבתי על אחת האניים של הכותב שמרוב קרבה הן נהיות אחת והשיר הוא אל העצמי עם הזכרונות המשותפים והאחדות בה נגעו בשלב מסויים עד לפיצול הסופי שבו האחת אומרת לאחרת לא מאותן עיניים אנו מתבוננות היום על הדברים. זה כבר אבוד.
    מכל שלוש הזויות השיר נפלא, מלא עוצמות ורגע המפגש האחרון מזכיר לכולם שאין באמת דבר כזה מישהו לבכות איתו.

  16. אני לוקחת ממך את ה"עומק המופלא של רגע האמת". תודה.

  17. שירה סוריאליסטית יפהפייה, חדוה!

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לחדוה הרכבי