המתהווה בע"מ כותבת, ועוד.
אימהות
רולאן בארת 1915-1980
הספר של רולאן בארת " יומן אֵבֶל" , תרגמה חגית בת עדה, הוצאת כתר, החזיר אותי באופן אסוציאטיבי, לשני יוצרים אחרים שכתבו קינה על אימותיהם .
אלן גנזברג 1926- 1997
אלן גינזברג – "קדיש, ושירים אחרים", תרגם נתן זך, כולל הערות והארות, הוצאת עם עובד, מהדורה דו לשונית.
ואלבר כהן "הספר אשר לאימי", תרגמה ניצה בן ארי, והוסיפה פתח דבר, הוצאת זמורה ביתן.
גינזברג כתב פואמה -הספד וקינה מזעזעת לאמו נעמי, פליטה מרוסיה, החיה בניו-יורק משנות העשרים. "קדיש" – הוא אחת מהקינות המצמררות שניכתבו במאה העשריםלאם שמצאה את מותה בשנת 1956 בבית חולים לחולי נפש. בתוך הפואמה שזורים ילדותו של אלן גיזברג בתוך ובצל טירופה של האם. לשמוע את אלן גינזברג קורא בוכה ומבכה את חייה, חייו, חיי בני משפחתו, זו חוויה מסעירה מעולם לא ידעתי כמוה.
ולהבדיל :
אלבר כהן 1895- 1981
אלבר כהן – "הספר אשר לאמי". יצא לראשונה בהוצאת גלימאר 1954 .ל ראשונה פורסם בעברית בתרגומה של ניצה בן ארי 1981. בהוצאה המחודשת והמעודכנת 2002 ,הקפידה ההוצאה ,זמורה ביתן, על שמירת הרווחים בין הפיסקאות שהם השתיקות של המחבר " והם חשובים אף יותר מן המלים" מצטטת בן ארי את אלבר כהן, אותו פגשה בביתו חודשים ספורים לפני מותו.
ניצה בן ארי הייטיבה לתרגם ולהעביר את רחשי ליבו של כהן היוצאים מן הלב וניכנסים ללב הקורא.
הספר אשר לאמי, כתוב בפרוזה פיוטית, הכתובה כקינה והספד לאמו שהיא " אם כל האמהות", כך סבור כהן, ואף שקראנו את קדיש של גינזברג ולאחר שבשנים האחרונות אנחנו עדים לאמהות הגורמות סבל לילדיהן, ואף נוטלות את חייהם ברגעים של טרוף, אנו יכולים גם להתבשם בידיעה שעדין יש אמהות כאלו כמו שכהן מתאר את אמו. אמא שהיא אם כל האמהות.
כאמור, הספר כתוב כקינה ,הספד ושיר הלל רווי רגשי אשמה נוכח מותה של האם. הוא כתוב במעגליות השוזרת זכרונות ילדות, התבגרות ובגרות ונע בין העבר וההווה, וחרד מפני העתיד הצופן את רגעי מותו שלו. כהן מקונן על הילדות שאיננה, על התמימות שניקברה עם מות אמו ועל תחושת חוסר אונים מול המוות.
" מתחת לאדמה היא, אהובתי, ואילו ידי שלי, היד שנוצרה על ידה ושאהבה לנשק, מתנועעת. מתחת לאדמה… נוקשה לעד, ….. לעולם לא תהיה לי עוד אמא. בודדים מאד, שנינו, את בתוך אדמתך ואני בחדרי.
כהן עורך עם עצמו חשבון נפש רב מימדי, ועמוק, המלא אהבה וחרטה, וכולו בתוך ההספד ושזורים בו צער על ההתכחשות לאם שהתבייש בה, ובמורשת הספרדית של אבותיה, ומעמיד לה מצבת זיכרון לאחת שאהבה אותו ללא תנאי. כמו כל דבר יקר שאתה מרגיש ביתר שאת את נוכחותו בהעדרו, כך אהבת האם באופן דו סיטרי הפכה להיות משמעותית יותר במותה.
שכן בחייה לאהבתה אליו ולגעגועיה שנירקמו במכתבים, היתה משמעות לכאורה טריוויאלית, מובנת מאליה, ולעתים אף מטרידה. משניפטרה, והוא רחוק ממנה, נימלט מהמדינה הנייטרלית שוויץ, אל מקום מבטחים בלונדון, ומותיר את אמו חשופה לפחדים, לבושה לעוני ולבדידות, מגלה ומסתירה את פחדיה מהצפוי לה עם הכיבוש הנאצי, משניפטרה מן העולם נוכחותה הנעדרת קיבלה מימדים עמוקים, ואהבתה הפכה הרואית.
אימו של כהן ילידת יוון, שכמו יהודים רבים היגרה מקורפו כשהקרקע רעדה תחת רגלי היהודים בגלל הפרעות, היא וחלק מהקהילה היהודית שנטשו את קורפו היגרו למרסיי. כשכהן למד בז'נבה, אימו מכרה את תכשיטיה כדי לממן את לימודי בנה הפזרן, הנדיב אל קבצני הרחוב, ואל חבריו, על חשבון נכסיה . והוא לאחר מותה מבקש את סליחתה ומבקש להינחם בעזרת רישומי עט הזהב על הניר , להינחם במלים ובזכרונות שאין להם נחמה, לבכות ולהעלות באומץ ובשלווה הנעדרת מנפשו נחומים שאינו יכול לנחם את עצמו או את אמו המתה.
זוהי קינה של הבן האבל המבכה את מות אמו שבחייה דעתו וליבו וזמנו לא היו פנויים לה, ועכשיו משמתה היא חיה כל כך ויפה כל כך, אף שהיא עגלגלה ואצבעותיה בשרניות, והיא קלת תנועה בהילכי המטבח והבית, ומגושמת בכל ענין אחר.
האישה התמימה שהיתה מלכת המטבח והבית שכל כך שמחה להנחות ולשרת את בנה ובעלה שני אהוביה ואין בילתם. נפש הצופה את צרכיהם עוד לפני שהם נתנו את דעתם לצורך זה. עיניה עיני לביאה מרוכזות בוחנות את מצב הרוח של גוריה ובריאותם, היא כבר איננה, ואין מי שתגונן עליו ותנחם, אין מי שבתבשיליה תיבחש אהבה בכף של עץ, מי שתתבונן מהחלון בדמותו המתרחקת, מי שתטפל בו במסירות אין קץ ולעולם לא תפקע סבלנותה,
" הו את, היחידה, אם, אמי שלי ושל כל בני האדם, רק את, אמנו ראויה לאמוננו ולאהבתנו. כל היתר, נשים, אחים, אחיות, ילדים, ידידים, אינם אלא הבל הבלים, עלה נידף ברוח."
"לעולם לא אלך עוד, בלילה, להידפק על דלתה, כדי שתארח לי לחברה לנדודי שנתי. ….ותמיד התעוררה בחטף וענתה שאינה ישנה, שלא הערתיהמיד קמה להציע לי מציודה האמהי היקר, חלמון טרוף בחלב, ואפילו מרציפן. וכי מה טבעי יותר מאשר להכין מרציפן בשעה שלוש לפנות בוקר בשביל בנה?. … למרגלות מטתי ולספר לי עד עלות השחר על מריבות משפחתיות נושנות, נושא שגילתה בו בקיאות נילהבת"
בתוך כל המסירות של האם לבנה וכמתבקש ממנה האם משיאה לבנה כמה עצות לחיים וחולקת איתו את תובנות החיים שלה :
" יש לך מנהל אני מניחה? ובכן, אם יאמר לך פעם מלה מיותרת אל תתרגז, שא זאת בשקט, כי אם תענה לו שלא כשורה, הדם יעלה לו לראש והוא ישנא אותך, ואלוהים יודע איזו לשון ארסית יש לו ואיזה פיגיון הוא מתכונן לנעוץ בגבך. ככה זה, עלינו ניגזר לסבול, אין מה לעשות. "
" אני, בני, לא למדתי כמוך, אבל האהבה שמספרים עליה בספרים ממנהגי עובדי האלילים היא…. אין הם מתראים אלא כשהם
מסורקים הייטב ולבושים הייטב כמו בתאטרון. …. האהבה האמיתית , אם אתה רוצה לדעת, היא ההרגל, להזדקו יחד."
מסורקים הייטב ולבושים הייטב כמו בתאטרון. …. האהבה האמיתית , אם אתה רוצה לדעת, היא ההרגל, להזדקו יחד."
בסיום הספר כותב כהן:
בנים לאמהות החיות עדין, אל נא תשכחו כי אימותיכם בנות תמותה הן. לו לפחות אחד מכם יתייחס ביתר עדנה אל אמו בזכותי ובזכות אמי, ערב אחד, אחרי קריאת שירת המוות שלי, כי אז כתיבתי לא היתה לשוא.
· אלבר כהן תורגם לעברית , הספר החשוב והמרכב ביותר של "הנאווה לאדון", תרגמה אליה גילדין, זמורה ביתן, 1987.
· זהו ספור אהבה ותשוקה יוצאת דופן ומרכבת וטרגית בין היהודי הגאה, האדון, לאשה צעירה, הנאווה, ולא אקלקל לכם יותר רוצו לקרוא.
עוד משל אלבר כהן ועל אלבר כהן בויקיפדיה.
· בני החיל, תרגם אביטל ענבר, זמורה ביתן, תל אביב, 1983.
מרתק ביותר. תודה רבה.
שמחה שריתק אותך איריס, גמזו לטובה.חן חן.
איזה פוסט יפה אורה
סולל של אלבר כהן שוכב לי בספרייה כבר בטח עשורים, עכשיו תודות לך אקרא אותו 🙂
תודה גדולה
הי ריקי, שמחה שעוררתי בך תשוקה לסולל, היום כבר לא ניתן למצוא אותו בחנויות, אולי רק בין ספרים משומשים, אני שמרתי אותו כמו את אוכלמסמרים ואת הנאוה לאדון, . סיפרו של כהן על אמו הוא אחר ושונה כתוב בעט הלב.
אורה, הפוסט הזה מלהיב. בדיוק קניתי את יומן אבל של בארת', וגינסברג הוא אחד משלושת המשוררים האהובים עלי.
פעמים רבות יוצרים נהדפים לאחור בשגעון או מוות של הקרובים להם, ומשתמשים באמנות כדי לנצח את מה שבלתי ניתן.
אני שמחה שהתלהבת אילה, מזלנו שניתן לנו לעשות באמנות את מה שלא יכולנו לעשות בחיים בפועל, אחרת אנה היינו באים?!
יפה מאד. וגם: מאד אהבתי את ספרו הפיוטי של רולאן בארת, מומלץ ביותר!
תמיד מענין לקרוא יומנים של אנשי רוח ואמנים, יש להם רגישות לפרטים הקטנים שבחיים, לרגשות הזעירים שחונים בליבם ולו להרף.
לאורה היי,
הפוסט מרגש ומהנה כאחד, נשארתי במתח וטעם של עוד.
את הספרים אני אקח מהספריה.
תודה, דליה
טעם של עוד, זה טוב דליה יקרה, ושמחה שנהנת לקרוא.
פוסט מענין וכתוב יפה , אורה, אזכור את המלצותיך
שבוע טוב לך
שבוע ניפלא חנה יקרה, ותודה שנכנסת לבקר.
בראאווו
תודה אורה על כל המלצותייך המרתקות ומעוררות. ויש לי אחת משלי באותו עניין – אמהות. מזוית הבת – סימון דה בובואר, "מוות עדין מאוד". קראתי אותו לראשונה לפני עשרות שנים בהתרגשות עצומה ולפני כשנתיים הוא יצא במהדורה חדשה. כתר. ומעניין לציין שספרים שנכתבים על אמא רובם על אמא שהלכה לעולמה או בגסיסתה. לתחושתי, כל עוד הורינו במלוא אונם קשה עד מאוד לקלוט את מלוא הווייתם כבני אדם. קרבת יותר לגרעיננו שלנו מונעת את הדיסטנס החיוני למעשה הכתיבה התיאור והפיענוח של הורינו כ-גיבורים פרסונות לעצמן.
תיקון: מוות רך מאוד מאת סימון דה בובואר
הי ענת, גם אני קראתי את סיפרה של סימון דה בובאר, זו עוד מערכת יחסים בין אם לשתי בנותיה, אם אני זוכרת נכון, שיש בו רגשות בלתי מדוברים, איפוק ושיבה הביתה או בעצם לבית חולים, ועוד יותר מדויק , אל האם שהפכה זרה ועכשיו בימיה האחרונים ישנו ניסיון לצמצם את המרחק הריגשי והפיסי. ספר מענין ומרגש.
הורים, אורה היקרה, הם נושא מרגש לקוראים ובלתי פתור לכותבים, לא אחת ולמצער. אבל הם בהחלט "חומר" טוב ביד היוצר. את היטבת ללמד על כך בפוסט שיצרת למעננו.
נכון ענת, סה לה וי
אורה מענין המבחר והקשור שעשית, חומר למחשבה, תודה
בבקשה חני יקרה, 🙂
חכה חכה, גם שעתך היפה תבוא.
אנחנו למדנו ממנחם פרי. נקטול את הספר שלך בלי לקרוא אותו בכלל, אחרי שנזיין את אימא שלך, את אחותך הקטנה, את הדוד שלך ההרוג ממלחמת השחרור ואת ענת לויט על גב הסוס בגרפומונגוליה. המשוררת הכי גרועה שידעה השפה העברית.
צודק עזיזון הקנאה של ענתי מגעילה. פוליקר עלאק.
מתי אנחנו מזיינים בתחת את אחותך? שאלה פשוטה, לא?
ענת לויט היא משוררת גרועה. ספר השירה אחרון שלה הוא חרפה. רק הפרוזה שלך יותר גרועה ממנו.
מענין מאוד, ואהבתי גם את השיר שלך בהארץ!
במשטרה מקסימום יעצרו אותך, יא בן שרמוטה. בינתיים אתה זה שאיימת כאן בבלוג על חברי הבלוגייה, תחת שמך וכינויך. אבל לך למשטרה, לך. הם רגילים לראות אותך שם.
איזו כמיהה לתשומת לב. אומללות. אבל אנחנו לא נרחם עליך. רק תוציא ספר, נזיין אותך בתחת. הבטחה שלנו. נעה מנהיים זה שום דבר.
ענת לויט מתאימה לך בול. גרפומנית חרופה שמנסה צורות כתיבה שונות כבר שנים.