הבלוג של עדנה שמש סופרת, מתרגמת, עיתונאית עצמאית, מבקרת ספרים
השאלה היחידה שאין תשובה עליה / עדנה שמש
קיצור תולדות האנושות מאת יובל נח הררי, הוצאת דביר, 447 עמודים
'קיצור תולדות האנושות' הוא ספר מעניין ביותר: מסוג הספרים שהם 'מְשָנֵי תודעה' כי הם מציעים נקודות מבט מקוריות ומעוררות מחשבה על עובדות ותהליכים שאנחנו תופסים בדרך מסוימת, שניתן לכנותה קיבעון מחשבתי – תולדה של ראייה צרה או מיסקונספציה ארוכת שנים. בספרו, הררי סוקר סקירה נועזת ורחבת יריעה את ההיסטוריה הגיאולוגית, הביולוגית ובעיקר האנושית על ציר הזמן, ממש מראשית (המפץ הגדול) ועד אחרית (העתיד הצפוי לנו והמסתמן כאפוקליפטי).
סיבותיה של המהפכה הלשונית שאירעה לפני 70 עד 30 אלף שנה, לא ידועים עד היום, אבל יכולתו המתפתחת והייחודית של האדם לאגור ולהעביר כמות גדולה מאוד של מידע היא שהביאה, בסופו של דבר, להשתלטותו המלאה על העולם והיא שמבדילה בינו לבין עולם החי. קוף גונון, כותב הררי, יכול לקרוא קריאה שמשמעותה 'זהירות, אריה!' אבל אין ביכולתו לתאר את האריה. חשוב מכך: אין ביכולתו לדבר על דברים שאינם קיימים במציאות. מנקודה זו ממריאה התזה של הררי אל אחד משיאיה: המחשבה שיכולת ההתארגנות האנושית – החל בתא משפחתי וכלה במדינה ובמארג הארגונִי הגלובלי – מתאפשרת בגלל יכולתו של המין האנושי לדמיין יחד, ליצור מיתוסים משותפים; ההכרה שכל התארגנות שמאפשרת את זרימת החיים שלנו, דהיינו שיתוף פעולה בין מיליוני אנשים זרים, מקורה ב"סדר מדומיין" שכולנו מקבלים את כלליו ואת תוקפו (על פי רוב גם בלי להרהר אחריו), ובלשונו של הררי: "למיטב הבנתם של היסטוריונים, אין בעולם אלים, אין לאומים, אין חברות עסקיות, אין כסף, אין זכויות אדם ואין צדק – אלא בדמיונם המשותף של בני אדם."
אם מקבלים את התזה הזאת, גם ערכים כגון 'טוב' ורע' מקבלים משנה יחסיות והכל עשוי להיות נתון למהפכה חשיבתית ואופרטיבית פוטנציאלית. בקונסטלציה אחרת ובזמן אחר, למשל, גיבורות אופראיות בלונדיניות ובהירות-עור במאה ה-18 לא היו מייצגות בהכרח את 'הטוב' ואילו גיבורות כהות-עור ושיער כאזמרלדה לא היו בהכרח נציגותיהן של כוחות דמוניים אפלים; באותו אופן לא מן הנמנע ששחורים היו עשויים לדכא לבנים או לחיות לצדם כשווים בין שווים מאז ומעולם.
היבט תמוה אך מהותי בתמת 'הסדר המדומיין' של הררי הוא קיומו המתמשך ושרירותוׂ של הסדר ההיררכי המדומיין האניגמאטי בעיני הררי, שבין נשים לגברים. סדר זה חצה עמים ותרבויות ותקופות היסטוריות ובכולן ניתנה עדיפות לגברים על פני הנשים. למה? שואל הררי. למה עד היום, בחלקים גדולים בעולם, הולדתה של בת נתפסת כחוסר מזל? למה לנשים בחברות רבות לא היה ואין כל מעמד משפטי והן ונחשבות לקניינו של גבר (בעל, אח, אבא)? למה זכויותיהן של נשים קופחו תמיד, גם במדינות נאורות (בשוויץ אסור היה לנשים להשתתף בבחירות עד 1971)? למה אונס עשוי להיחשב במקומות מסוימים רק כ'פשע רכוש'? למה עד 1988 (שאז שונה החוק) לא נחשב בישראל 'בעל' שכפה יחסי-מין על אשתו לאנס? להררי אין תשובה. הוא אינו מבין כיצד נוצר וכיצד לא התערער הסדר המדומיין שכפה נחיתות על האישה, באשר היא. את היעדר התשובה ההיסטוריון מנסח כך: "במצב הנוכחי של המחקר, מוטב לנו להודות בבורותנו ולהמשיך לחקור". מעניין למה הררי מתעלם מן השינויים המתמידים והחשובים שחלים בסדר המדומיין הזה. אף אם זה בבחינת מעט מידי, זה בוודאי לא מאוחר מדי והתהליך בעיצומו.
מוזר שדווקא בנושא הזה הררי, שבכל פרק בספרו הוא עמֵל להוציא את קוראותיו וקוראיו מקיבעונם, מצטייר כמקובע בעצמו; דווקא בהתחבטות בשאלת מקומן של הנשים בחברה האנושית הוא מקיים דיון שבו אין הוא רואה שעצם קיומו של 'סדר מדומיין' היררכי וקשוח ורב דורות אחראי לכך שהסדר המדומיין הזה עדיין מתקיים, אם כי, כאמור, כבר לא בכל המשפחות ולא בכל החברות. אני סבורה שלא קשה לראות את השלכותיהן המתמשכות של הנסיבות הביולוגיות והחברתיות-תרבותיות על ההיררכיה הזאת ואת הרלוונטיות שלהן לנושא. הררי מעדיף לדון רק בשאלת קיומו של רחם (אצל הנקבה) או אי קיומו (אצל הזכר) ואינו דן בהשלכות קיומו או אי קיומו.
לפני המהפכה הלשונית דמינו בתפקודינו לבעלי חיים אחרים: היות שהזכר האנושי רק נשא את הזרע באשכיו ואילו הנקבה הייתה אחראית לכל התהליך המורכב והמסוכן של ייצור הצאצא והוֹלדתו, היה בכך יתרון מובחן לזכר. ראוי לזכור שאמצעי מניעה הם דבר חדש יחסית וכי בעבר הלא כל כך רחוק נקבות אנושיות היו בהיריון כמעט מָתמיד, מגיל צעיר מאוד, ותמיד היו מטופלות בצאצאים, כלומר הן היו רוב הזמן במצב רגיש ופגיע ביותר. עודף הטסטוסטרון העניק לזכר כוח ותוקפנות שהיו דרושים לו כדי להגן על הנקבה ועל הצאצאים. היות שהצורך להִתרבות הוא מולד, זכרים ניכסו לעצמם בכוחם העודף נקבה או נקבות כדי להעמיד צאצאים. לא קשה לדמיין שעוד לפני שהשפה האנושית התפתחה – ולפני שיכולנו לתפוס את ההתארגנות האנושית כ'סדר מדומיין' או את העובדה שאנו מעבירים את עיקריה באופן תודעתי אם כי לא תמיד באופן מודע, מדור לדור – כבר הייתה ההיררכיה בין זכרים לנקבות מקובעת. לכן, עד שנשים לא החלו לגייס את תודעתן להתמרדות כנגד 'סדר מדומיין' רב-דורות זה, המשיכו הגברים לרדות בנשים ואילו האחרונות קיבלו את מקומן הנחוּת בהכנעה.
בפרק "נושאי הבשורה" הררי דווקא מיטיב לתאר עד כמה היה קשה עד בלתי אפשרי להשיג שוויון בין בני תרבויות שונות וכי נדרשו מאות שנים כדי למוסס מחסומים בין אליטה ישנה למצטרפים חדשים, אבל למרות זאת אין הוא מצליח לגזור גזירה שווה בנושא ההיררכיה בין נשים לגברים. באותה מידה הררי יכול היה לתהות מדוע שחורים לא העזו לשבת באוטובוס של לבנים לפני רוזה פארקס או מתי יתמרדו נשים חרדיות ברודנותם של 'בעלים' ורבנים. אבל האות ניתן: מורות-דרך חלוצות כגון מרי וולְסְטונְקְרָפט והשינוי התודעתי שהן הטיפו לו הם שאפשרו את השינוי ההדרגתי בהיררכיה הכפויה, מזריקת המחוכים ועד לקיום עצמאותן הכלכלית של נשים. מרגע שהנשים קנו להן את עצמאותן התפיסתית והכלכלית, אכן השתנה אותו 'סדר מדומיין' ללא הכר. לא בכדי נשים משכילות ורדיקליות (בעיני נשים וגברים) בתפיסתן את עצמן בוחרות ללדת הרבה פחות ילדים, ולא בכדי גברים בחברות נחשלות מונעים מן הנשים השכלה ועצמאות כלכלית ומולידים להן הרבה ילדים. בארה"ב פרצה מלחמה אידיאולוגית לשחרור עבדים, כותב הררי. אבל שום אומה עוד לא פתחה במלחמה למען נשים. ומה הפלא? זה נוגד את האינטרס של הגברים לשמר את המצב הקיים. במאמר מוסגר: בהקשר זה מומלץ ביותר לראות את הסרט המרוקני "אהבה ומים", וגם אם יש בו דידקטיות מסוימת, זו דידקטיות מתקנת וראויה, מהסוג שפורץ סדרים מדומיינים מקובעים.
להדגשת טיעוני, אומר שכּוחה של המילה להשחית גדול מאוד: יכולתה של שפה לקבע (למשל היררכיה בין נשים לגברים) מקבלת העצמה (שלילית, יש לציין) בספר 'קיצור תולדות האנושות'. הררי מספק דוגמאות מאלפות. הוא מוכיח שגם מחשבה רבת מעוף כשלו מאבדת מהפתיחות שלה ומהראייה הרחבה שלה בנושא הנשים. פרקי הספר שבהם מוזכרים נשים וגברים בכפיפה אחת מלאים בסממני היררכיה מתנשאת ומקָבעת, בסדר יורד כמובן. אין ספק בלבי שהררי עשה זאת שלא במודע. נדמה לי שדווקא בחוסר המודעות שלו נמצאת התשובה לשאלה היחידה, לכאורה, שאין לו תשובה עליה. הנה כמה דוגמאות (הדגשים הם שלי): "מדוע המנכ"ל מאמין בקיומה של חֶברה? משום שגם סמנכ"ל הכספים מאמין בקיומה וגם עורכי הדין… וגם המזכירות… וגם אשתו מאמינה בקיומה, וגם אימא של אשתו מאמינה בקיומה, וגם הפקידים… וגם הברוקרים בוול סטריט… וגם סוחרי המכוניות המשומשות" (עמ' 124); "המלך, הכוהן, המנכ"ל, עורך הדין והגנרל מפעילים הרבה פחות כוח פיזי מאשר כורה הפחם, הטוראי, קוטפת הפלפלים, עקרת הבית, השפחה או פועלת הניקיון" (עמ' 159); "למצוא את עורך הדין הקרוב… יעזור למוכרת העגבניות" (עמ' 180); "עורך דין מוכר את שירותיו וקונה בתמורה את שירותיו של רופא… זונה בגרמניה של המאה ה-15 הייתה מוכרת סקס תמורת כסף…" (עמ' 182); "שנינו מאמינים… בדולר כיוון שהמלך שלנו, והסוחרים העשירים, והכוהנים, והחכמים עושים אלף ואחת הצגות…" (עמ' 184); "נאמר שאדם הכה שפחה למוות" (עמ' 185); "אם אתם אם חד-הורית עם שלושה ילדים שמרוויחה… מניקוי חדרי מדרגות… אִם בורגנית אמידה תהיה מעורבת בתאונת דרכים שתגרום לה לצלוע עד סוף חייה" (עמ' 380), וכיוצא באלה.
שימו לב לגניבת הדעת הכרוכה בקבלת ההיררכיה הברורה והעקבית הזאת, המעוגנת בבחירה מגדרית עקבית בתארים ובמקצועות מכובדים לגבר (מלך, מנכ"ל, ברוקר, סמנכ"ל, עו"ד, כהן, חכם, גנרל, רופא) לעומת התארים והמקצועות השונים בתכלית המיוחסים לאישה (מזכירה, אשתו של, אימא של, עקרת בית, מוכרת עגבניות, זונה, שפחה, אם חד-הורית (מצב פגיע), מנקה מדרגות, ואִם היא כבר בורגנית אמידה אז לפחות שתהיה צולעת, ממילא 'בורגנים' היא כבר חצי מילת גנאי. הררי יכול היה לכתוב בקלות, "אם אדם הכה עֶבד" או, לחילופין, לדבר על "רופאה", "עורכת דין" או "מלכה"; בקלות היו יכולים הכותב או עורך הספר לקרוא את הטקסט הזה קריאה חתרנית ומודעת יותר ולבחור במקצועות שווים בערכם (כפי שהחברה תופסת אותם) לנשים ולגברים, למשל להזכיר גם גבר 'מנקֶה מדרגות', 'מוכר בשוק' או 'בן זוג' של. אז הנה תשובה אפשרית אחת לשאלה שלהררי אין תשובה עליה.
©עדנה שמש
פורסם בגיליון ספטמבר 2012 של עיתון 77