במערומיהם

במערומיהם / עדנה שמש

על

בארבע עיניים, ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר: חייהם, אהבתם ואהבותיהם, מאת הייזל רולי

הוצאת עברית, 394 עמודים

המאמר פורסם בגיליון 359 של עיתון 77, ינואר-פברואר 2012

'בארבע עיניים' (במקור: Tête-à-Tête) הוא שם מתאים מאין-כמוהו לספר אודות סימון דה בובואר וז'אן-פול סארטר, בעיקר משום האירוניה הדקה המשוחה עליו: על מיתוס לא צריך להסתכל בזכוכית מגדלת. את 'האמת' האינטימית צריך להשאיר בְּדָלת האמות. הבעיה, כמובן, איננה עם המיתוס עצמו. מיתוסים נחוצים לבני-אדם ונחוצים למוּשאיהם, ואלה גם אלה מטפחים אותו מטעמיהם. הבעיה היא, כאמור, פירוקו של מיתוס למרכיביו: התוצאה מכוערת על פי רוב, ארצית, מפכחת, גם במקרה הזה: הנה הם, שניהם, בשר ודם, אינם עומדים אפילו במבחן עקרונותיהם-שלהם, מתוארים לא בדיוק באופן שבו רצינו לראות אותם או באופן שבו הם היו רוצים לראות את עצמם. 

את המיתוס, הכמעט-מותג, בובואר וסארטר (יחד ולחוד), יצרו בני-הזוג באופן מודע, עוד בחייהם. סארטר כתב שבצעירותו היה מודע ביותר להיותו 'סארטר הצעיר', "באופן דומה לזה שבו אנשים מדברים על ברליוז הצעיר או על גתה הצעיר". גם בובואר ידעה מגיל צעיר שהיא נועדה לגדולות ולחיים 'אחרים'. כאקזיסטנציאליסטים, הצהירו השניים חזור והצהר שהאדם הוא סך כל פועלו. באופן מודע או לא-מודע, מחברת הספר 'בארבע עיניים', העיתונאית והביוגראפית (אמריקאית וצרפתייה לסירוגים), הייזל רוֹלִי, משרטטת את דיוקנותיהם של בובואר וסארטר אך ורק על פי אמַת מידה זו. באופן הזה, חסַר השיפוט, היא לא עושה עימם חסד, ועל כך בהמשך.

מכל מקום, חדות האזמל שבו רולי מנתחת את חייהם המשותפים של בובואר וסארטר מחסלת כל אפשרות לרומנטיזציה-בדיעבד של יחסיהם ופועלם: מעֶבר למהפכנות, לפמיניזם החדש, לחשיבה המקורית, לאינטלקט, לאמירת 'האמת', למוסר הייחודי בחוקיו ובכלליו, מעבר לכל אלה מבצבצת, באורח פרדוכסאלי,  דקדנטיות שלא היתה מביישת את האימפריה הרומית בימיה האחרונים: פוליגמיה של שניהם (בשם החירות, הכל בשם החירות) שחלקהּ גלויה וחלקהּ מוסתרת, התבייתות מכוונת וארוכת שנים של סארטר על נשים ברגעי חולשתן והפיכתן לתלויות בו כלכלית ומנטאלית באופן טוטאלי, ובגידות לאין קץ (גלויות וחשאיות) שנגזרו מעצם ריבוי הנשים והגברים שבני-הזוג אספו אל חיקם במהלך השנים, להיות להם למאהבות ולמאהבים. מצדה של בובואר היתה בְּצד ההסכמה-שבאידיאולוגיה לגחמותיו וליצריו של בן-זוגה גם ההסכמה-שבשתיקה. היא עטפה את אורח החיים שלה ושלו בצלופן מרשרש של פמיניזם, חירות, ושלילת המונוגמיה. הסדקים, יש לומר, היו שם כל הזמן. 

לאורך 51 שנות חייה הלא-שגרתיים לצד סארטר, בעבעו בבובואר הקנאה ומכאובי הלב. היא שפכה נהרות של דִמעות תסכול, ומקורביה מעידים שהיְפָחות היו רבות, והיסטריות. חלק ממאהביה היה לכל הפחות יישום חלקהּ ביחסים הפתוחים – משהו לחוות ולספר עליו שהרי השניים הבטיחו שיספרו זה לזה הכל, אבל הכל – אם לא נקמה מתוקה, ילדותית. מנגד, הציבור מחא כפיים. האפִּיל של אופי חייהם של בני הזוג הצית את דמיונם של הצרפתים באותו האופן שעשו זאת חייה של פרנסואז סגאן מאוחר יותר, או חייה השערורייתיים של הסופרת קולֶט, הרבה לפני לכן. הם הגיבו בצדקנות פסיאודו-ליברלית אופיינית – מפתיחוּת ועצימת-עין ועד קנאה מסויגת והלם; אף הוגשו כמה תלונות רשמיות נגד בני הזוג, למשל האיום בהליכים משפטיים כנגד בובואר, על שפיתתה קטינה ואחר כך אף העבירה אותה ל'טיפולו' של סארטר. אבל המיתוס, זה שבעטיו סקרנים מסתופפים גם כיום בבית-הקברות היפה במונפרנס לחזות בקבר הצנוע המשותף לזוג המפורסם או מתיישבים בחרדת קודש בבית-הקפה לֶה דוֹ מָגוֹ, מול כנסיית סן ז'רמֶן דה פְּרֶה, ב'פינה של סארטר' הנמצאת לא הרחק מן 'הפינה של ארנסט המינגווי' – המיתוס הזה רק הלך והתעצם. 

בפתיחה לספר 'בארבע עיניים' כותבת הייזל רולי כי בריאיון שערכה עם בובואר ב-1976 "היא ענתה על שאלותי (על מוסר כפול לגברים ונשים – ע.ש.) כאילו דקלמה את תשובותיה אוטומטית, ללא שמץ הרהור… הבנתי למרבה הצער שהיא עצמה כבר לא מסוגלת להפריד בין מציאות חייה והמיתוס." 

בובואר וסארטר נפגשו בסורבון בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת. בובואר היתה אז בת עשרים ואחת, והתכוננה לאגרֶגסְיון בפילוסופיה. היא לא היססה לפתוח ברומן עם גבר נשוי, רֶנֶה מאהו. כבר אז היו לה דעות חריגות ונחרצות באשר למקומה בחברה: היא הכריזה שהיא לא מאמינה באלוהים, ושללה את האפשרות שתינשא. ביומנה כתבה כי נישואים כופים על האדם שהיא היום להתחייב לגבי האדם שהיא תהיה בעתיד, לכן מוסד הנישואים אינו מוסרי בעיניה. חיים גלויים על פי עקרונות כאלה היו רדיקאליים לתקופתה, שכן נשים נדרשו אז להתנהגות פוריטנית (לפחות כלפי חוץ) ולא היתה להן זכות בחירה. מצד אחר, אף שרעיונותיה בעניין הנישואים היו חדשניים, ראוי לזכור שבובואר לא יכלה, ככל הנראה, לשאוף לנישואים בורגניים מטעמים מעט בנאליים יותר: היא ידעה שלא תהיה לה נדוניה. בסוף שנות ה-20 אביה התרושש ואף אמר לשתי בנותיו כי הן אף פעם לא יתחתנו וכי "יצטרכו לעבוד לפרנסתן."

ב-1929, כבר בהתחלה, סארטר  ובובואר ערכו ביניהם הסכם זוגיות לשנתיים. אחר כך כבר לא יכלו לחיות זה בלי זה והם האריכו את תוקף ההסכם לכל ימי חייהם. במשך שנים חיו באותו בית מלון אבל בחדרים נפרדים. היה להם סדר יום נוקשה, שהוכתב ברובו בידי סארטר, והוא כלל חיי אישות שלו עם שורה ארוכה, לאו דווקא ליניארית, של נשים. מסתבר שבתקופה מסוימת סארטר כִּלכל תשע נשים, מדלג מאחת לאחת בימים קבועים. את חלקן הכירה לו בובואר בעצמה, בצעד אנטי פמיניסטי וסרסורי לכל דבר מה שלא מנע ממנה לטעון ביותר מריאיון אחד, דהיינו ש"עצמאות כלכלית היא תנאי מוקדם והכרחי לעצמאותה של האישה".

סארטר ובובואר ניסו לחיות לאורו של המושג שטבע סארטר, "האשליה הביוגרפית", דהיינו הרעיון ש"החיים כפי שחיים אותם יכולים להיות דומים לחיים כפי שמספרים עליהם." לא ייפלא, אפוא, שאחת הביקורות שנמתחה ברבות השנים על ספריה של בובאר היתה שהיא 'חסרת דמיון' כביכול, וכי היא כותבת בספריה את החיים עצמם, ללא שמץ בדיון. היא עצמה לא הכחישה שכמה מספריה הם 'רומן מפתח' אודות הנפשות הפועלות בחייה עם סארטר בן-זוגה, על שלל מאהבותיו ומאהביה ומאהבותיה שלה. על חלקם הגדול כתבה בספריה ואת חלקם הסתירה מעין הציבור, אם כי לא השמידה שום ראיה והשאירה את יומני שניהם ומכתביהם זה לזה למשפט הציבור, לאחר מותה.

למרבה האירוניה, "טבע האדם", אותו מושג ששני הפילוסופים שללו בתוקף רב כל כך, מבצבץ מכל שורה בספרה של רולי. אמנם הם כפרו בזכותו של אדם או של מוסד לומר להם איך לחיות, אבל לא עניין אותם ניהיליזם במובנו החברתי, אף שעטפו את ההפקרות-לכאורה שבה הם חיו בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית וקראו  תיגר על המוסכמות החברתיות של זמנם. בכל זאת, בסופו של דבר, החיים שהם חיו לא חרגו במהותם מחייהם של בורגנים צרפתיים אחרים, אלא בשאלת המידה או הגבול. ואת שני אלה בובואר וסארטר מתחו עד הקצה. סארטר הצהיר שהוא נאמן ל'אמת', אבל כשהסופר אוליביה טוד שאל אותו איך הוא מצליח לתמרן בין כל נשותיו, סארטר השיב לו בפשטות, "אני משקר להן… זה יותר קל ויותר הוגן כלפיהן," וכשנשאל אם הוא משקר גם לקָסְטוֹר (בעברית 'בּונֶה', כך כינו סארטר וחבריהם את בובואר – ע.ש.) סארטר אמר, "במיוחד לקסטור"; הוא שגל בחורה צעירה בשם ארלט אלקיים גם זמן-מה לאחר שאימץ אותה לבת, ואף שלא באמת היו אב ובתו אפשר לראות בכך סוג של גילוי עריות. 

ועוד דוגמה: בצעד שהביא לו פופולאריות רבה, סארטר ויתר ב-1964 על פרס הנובל בספרות, אבל באותה נשימה פנה בחשאי לוועדת הפרס וביקש לדעת אם אפשר לקבל רק את הכסף… ואולם הסתירה החריפה ביותר היא בין הצהרותיה הפמיניסטיות של בובואר כפי שבאו לידי ביטוי גם בספרה המהפכני 'המין השני', לבין נמיכות הקומה שבה ספגה כל השנים את מעלליו של סארטר על אף הכאב שהוא גרם לה. 

משקלן של התובנות המתוארות לעיל, העולות מתוך הקריאה בספרה של רולי, הן אולי עקב האכילס של הספר. הספר חסר שיפוטיות עד כדי הפקרות. הנה השניים, אומרת רולי, “as is”, ובכך היא גורעת מעוצמת הרזוננס שלהם כסופרים וכהוגי דעות חשובים ורבי השפעה. רולי אולי מכירה בעובדה זו, כי היא מבהירה בהקדמתה לספר שהיא משאירה לאחרים לעשות את הצדק עם כתביהם ועם עקרונותיהם הפוליטיים של סארטר ובובואר. זה אינו גורע מן העובדה שמסכת החיים המרתקת של השניים נפרשת בספרה של רולי בחִיוּת רבה וכי במהלך הקריאה קמות דמויותיהם של השניים לחיים עד כדי יצירת אשליה של היכרות אינטימית עימם. 

"אפשר לא להסכים עם האמירה שזהו אחד מסיפורי האהבה הגדולים ביותר של כל הזמנים," מסכמת המחברת, "אבל אין ספק שזהו סיפור, וסיפור גדול. בדיוק מה שרצו תמיד סארטר ובובואר שיקרה לחייהם." ויש בכך מידה גדולה של אמת.

© כל הזכויות שמורות לעדנה שמש