מאניצי העשב ועד לכוכבים ביקורת לעשבי פרא של מייקל קאנינגהם

מאניצי העשב ועד לכוכבים / עדנה שמש

עשבי פרא, מייקל קנינגהם, הוצאת כתר

מאנגלית: כרמית גיא   אחרית דבר: עודד פלד

בעשבי פרא שב מייקל קנינגהם ותופר אותה חליפת-שלושה-חלקים שתפר לספרו זוכה פרס הפוליצר ופרס פן-פוקנר, השעות: בשני הספרים הקורא עושה שלא מדעת מעין עסקת חבילה: הוא לוקח הביתה ספר אחד, אבל על קצות האצבעות (יותר נכון בקול תרועה רמה) פוסעים אחריו עוד סופר וספר. ב-השעות היתה זו וירג'יניה וולף ומרת דלאווי שלה, הפעם אלה הם המשורר האמריקאי בן המאה התשע עשרה וולט וויטמן וספר שיריו המהולל עלי עשב.

בעשבי פרא, וויטמן תובע במפגיע את תשומת לבו של הקורא. בתחילה דומה שוויטמן הוא כמו מניפסט המודפס על קיר הכניסה לתערוכת ציורים – אפשר בלעדיו, אבל עיון מדוקדק בתפיסת עולמה של הציירת תעניק להתבוננות בעבודותיה ערך מוסף רב – אך סופו שוויטמן תובע לעצמו את כל קדמת הבמה. כך, רוחו, דמותו וקולו הייחודי נשזרים בספרו של קנינגהם, לבלי התר. עשבי פרא בנוי משלושה סיפורים המתרחשים כולם במנהטן, ניו יורק. כל סיפור אוטונומי, לכאורה, ומייצג ממד זמן אחד: עבר (תקופת המהפכה התעשייתית), זמננו אנו ועתיד בדיוני. בשלושתם מתוודעים הקוראים אל עולמם הנשזר זה בזה של ילד, אישה וגבר, השילוש הקדוש של הקיום האנושי. סביבם ילחש-ירעם כל העת קולו של וולט וויטמן, ודמותו תשקיף עליהם באשר ילכו: בכוכבים, בסוסי הפרא, בעשב הירוק.

בסיפור הראשון, "בלב המכונה", לוקס בן ה-12 מתאהב בקתרין, ארוסתו של סיימון אחיו המת, ש'נבלע' במכונה שהפעיל בבית חרושת. לוקס נמשך כבחבלי קסם אל קתרין אך גם אל המכונה  שרוח רפאים שטיבה אינו ברור חיה בקרבֶיה – אולי היא רוחו של סיימון, אולי היא לב המכונה המבקשת גם את חייו שלו. לוקס מהלך על החבל הדק שבין הבחירה בחיים לבין בחירה מלאת פאתוס במוות, תאב לעשות את קפיצת המוות של הלוליין בלא רשת מתחתיו, כדי שייעשה ל"חלק ממשהו רחב ידיים ונהדר יותר מכל מה שהחיים יכולים להעלות בדמיונם" (עשבי פרא, עמ' 110); כדי לחזור ולהיות עשב השדה. העובדה ששמו של הילד הוא לוקס  היא אירונית: לבד מאזכור מבשֵר אחת הבשורות בברית החדשה, משמעו בלטינית "אור". אם המוות הוא אור, לוקס נמשך אליו כמו חרק מסומא.

המכונה שבלעה את אחיו אינה הפתרון, לא יהיה בעולמנו דאוס אקס מאכינה, המכונה היא-היא הבעיה עצמה – החל מהמהפכה התעשייתית שקנינגהם בחר למקם בו את החלק הראשון של ספרו וכלה בשיאי הטכנולוגיה של זמננו. דמותו של לוקס מגויסת לגמרי; כילד בשר ודם דמותו כה מופרכת עד שקנינגהם כלל אינו מנסה לשוות לו מנטאליות או אורח דיבור המתאימים לגילו הצעיר. לוקס עצמו הוא מעין מכונה: הוא מחובר חיבור טוטאלי אל וולט וויטמן עד שנדמה שמתקיימת התכה בלתי נמנעת בין רוח המשורר, החיה ונושמת ובועטת, לבין לוקס, הפונדקאי שלו, ההולך ודועך.

עלי עשב של וויטמן הופך לתנ"ך של לוקס. הילד רואה בו מורה רוחני, ומאמין שאלוהים עצמו דומה לוויטמן. כאמור, הוא קורא בספרו באובססיביות ומדבר וויטמנית כל העת, במוכניות, עד שעצמיותו שלו מטשטשת. "אני לא צריך בית ספר. יש לי הספר של וולט" (עשבי פרא, עמוד 12) או "הנבט הזעיר ביותר מראה שאין באמת מוות" (שם, עמ' 13) וגם "לזקנים ולצעירים שייך אני, לטיפשים ולחכמים באותה המידה." (שם, שם) או "אני עצום, אני מכיל המונים", פראזה שהוא חוזר עליה יותר מפעם אחת (שם, עמ' 17). האניגמטיות שלו כה מטרידה שקתרין חוזרת ומבקשת ממנו שיחדל לדבר כמו הספר. סופו שלוקס נבלע במכונה, נבלע בוולט וויטמן, נבלע באש וגם כשלבו מפסיק לפעום הוא עוד לוחש, "אני עצום, אני מכיל המונים, אני העשב לרגלייך." (שם, עמ' 111).

בסיפור השני, "מסע הצלב של הילדים", קאט היא פסיכולוגית שחורה העובדת במשטרה, ונמשכת כבחבלי קסם, כמעט על כורחה, אל ילד שטוף באידיאולוגיה ששתלו במוחו נציגיה של רשת טרוריסטים בינלאומית. מי שמלעיטה אותם בה היא אישה שזהותה וערכיה אינם ברורים  די צרכם   אך מה שמנחה אותה הוא הרצון לחזור אל הטבע ולחדול מהריסתו; לחזור אל התקופה שבה וויטמן חי, אל הערכים שהתקופה ההיא מייצגת בעיניה. את התמה הזאת, השזורה בספר שוב ושוב בגרסאות כאלה ואחרות נתן למצוא גם במפגש של וויטמן עם לוקס הילד (בסיפור הראשון). וויטמן משמש לו מצפן המורה לו את הדרך הנכונה וזו מוליכה אותו אל סנטרל פארק, המקום שנפתח פתאום בין גורדי השחקים והעשב צומח בו בנדיבות. יחסו של קנינגהם אל אותן פיסות טבע עירוניות שיש הקוראים להן "ריאות ירוקות", מזכיר במידת מה את יחסו של ברנארד מלמוד למושג הגן הציבורי, למשל ב-העוזר או בסיפורו הקצר A Summer’s Reading. אותו תחום סגור, מגונֵן ומנחם, ברירת המחדל שאליה נמלט הגיבור העירוני כשהוא מואס ברעשי העיר הפיזיים והמטאפוריים. אבל קנינגהם אינו מסתפק בבריחה אל פינת החמד הירוקה. הוא רוצה את העשב בהא הידיעה, את החזרה אל המישורים האין סופיים של גן העדן האבוד. לוק של מסע הצלב של הילדים פועל כמכונה, ובשם אידאולוגיות סביבתיות הוא נשלח אל גורלו, כשָהִיד הפועל מכוח ציווי שאת כבליו אין הוא יכול לנתק מעליו. בהקשר זה קנינגהם מאזכר את העובדה ש"אצל צ'פמן היה עותק של 'התפסן בשדה השיפון' כשירה בג'ון לנון." (שם, עמ' 155) ולשאלה מדוע, הוא עונה מפי השוטרת כי "סלינג'ר הלם את התפיסה הנרקיסיסטית שלו את עצמו כאדם מתבודד ורגיש. הוא הזדהה עם הולדן קולפילד. הולדן צודק, כל העולם טועה." (עמ' 155) אם הולדן הוא המרדן האולטימטיבי, אייקון למרד הנעורים, לוק הוא היפוכו הגמור, שבוי בידי קונספט שאין לו עימו דבר. הוא מחבק עוברי אורח ומפוצץ עליהם את עצמו. הוא החורבן בהתגלמותו. מנגד, מנסה קאט לחבק אותו חיבוק של ממש, להעניק לו אהבה, אבל בסוף הפתוח של החלק הזה מרמז לנו קנינגהם מעמקי טראומת ה-11 בספטמבר שאולי אין כבר אהבה בעולם.

באופטימיות-של-ענִיים, ב"יופי מדומה", הסיפור השלישי העתידני המתרחש לאחר פיצוץ גרעיני, קנינגהם בורא ליצוריו הבדיוניים – קתרין המתגלמת בחייזרית דמוית לטאה, סיימון האנדרואיד ולוק הנער-המתנבא – עתיד, או התחלה חדשה. סיימון עוזב עולם שאבד עליו הכלח וכמו החלוצים של ראשיתה של אמריקה השועטים מערבה, יוצא לחפש לו חיים חדשים, מה שמזכיר את הפרפראזה על האמרה שמיוחסת לאלברט איינשטיין: "אני לא יודע באיזה נשק יילחמו במלחמת העולם השלישית, אבל במלחמת העולם הרביעית יילחמו באבנים ובמקלות." בסופו של הספר, כאילו נסגר מעגל ושוב סיימון יוצא עם החלוצים, וויטמן נושף בעורפו, רוכב מערבה אל המרחבים העצומים, אל עולם של עשב ושמים.

בשלושת הסיפורים, קנינגהם משכלל ומשפץ את שלוש דמויותיו לוק, קתרין וסיימון בדומה לוולט וויטמן ששיפץ כל חייו את ספרו עלי עשב, במטרה להביא אותו לכדי שלמות. אבל וויטמן גם כתב כי "תפארת בוקר בחלוני מספקת אותי יותר מהמטפיזיקה של הספרים". אמריקה של וויטמן, – המציאותית,  זו שראה בנדודיו ביבשת בעיתות שלום ובעיתות מלחמה וגם אמריקה רבת המעוף  אשר לה חזה עתיד מזהיר באפוסים שכתב – כבר אין לה דבר עם אמריקה זו שאת טיבה, ערכיה ועתידה קנינגהם בוחן.  

אחרית הדבר שכתב עודד פלד פותחת צוהר חשוב לדמותו ולשירתו של וויטמן, וההיחשפות אליהם שופכת את מנת  אור הנדרשת להבנת הדו-שיח שיוצר קנינגהם בין וויטמן לבין דמויותיו-שלו, בין עולמו של המשורר רב הפאתוס לבין רבדים שונים של החיים העכשוויים, ומעניקה להם משמעות. פלד כותב שלא בכדי בחר קנינגהם בוויטמן הנחשב למשורר האמריקאי ביותר (לאחר מותו כמובן, כמו כל נביאי העיר) לתפקיד הישות המטפיזית שגיבוריו סוגדים לו. אבל כמו כל דבר שסוגדים לו, הסגידה היא לעיתים עיוורת ותוצאותיה עגומות.

מה באמת נשאר מאותה אמריקה של וויטמן, אמריקה רחבת הידיים, ארץ-בראשית של החלוצים – אם מתעלמים בהסבת הראש הצידה מה"אינדיאנים" ילידי המקום – אמריקה המציתה את הדמיון בערבותיה ההיוליות והפתוחות שעוררו בוויטמן את רוח החופש  וההתפעמות מן הטבע במלוא תפארתו, אמריקה החדשה שפניה לעתיד שכולו טוב. אליבא דוויטמן, "ואף על פי כן אותו מין אנושי עתיק יומין הוא זה מלגוֹ ומִלְבר, אותם פנים ולבבות, אותם רגשות, אותן כמיהות, אותה חמדת לבב ישנה-נושנה, אותה יִפעה, אותה תכלית היא," – על פי המוטו שבחר קנינגהם לפתח עשבי פרא שלו. אך האמנם "אותו מין אנושי עתיק יומין" הוא זה שאמריקה רואה במראה? האם רוח אנושית אוניברסאלית זו היא ששורה בליבם של דמויותיו והיא המנחה את פעולותיהם? קנינגהם מטיל ספק אפילו בכך, וכיד הדמיון הטובה עליו (והחרדה הקיומית שהדבר מעיר בלבו) הוא משרטט את המקום שאליו פניה מועדות. בכל זאת, האפוקליפסה שקנינגהם מצייר היא אפוקליפסה בגרוש. אין בספרו – בשורות עצמן, אף לא בין השורות – דיון של ממש באופייה העכשווי המטריד של אמריקה.  אבל הוא משרטט היטב את קווי המתאר של הסיפור: המהפכה התעשייתית שינתה את פני העולם; אמריקה מפנה את גבה אל הטבע ואל ערכיו הוויטמניים, מזהמת והורסת אותו ללא רחם ודוהרת על גב כסף תאגידי, טכנולוגיות עתידניות ומוּסר שדורש בחינה מחודשת, אל עתיד שקנינגהם צופה לו סוף שחור.

*   *   *

התפרסם לראשונה ב'עיתון 77'