תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
אתמול הייתי בהצגה של בוגרות בנות יעקב, המדובר היה בטקס בנות מצוה המשותף שלהן,שלווה בשירים, לחנים, תלבושות ססגנוניות, תאורה מהבהבת, אבל תכנים שממש לא מזוהים איתי, מיד עלו בי מחשבות עגומות על עניין הבימוי שלי, ועל כך שכנראה לא אביים, לא את המחוז החרדי. ואולי לא בכלל. וזהו בעצם מקצועי העיקרי שהושלך אחר כבוד לפח הזבל הגדול של העבר.
כאמור, איני מזדה עם העיסוק הבלתי פוסק של נשות בית יעקב, ולא רק הן, בשואה וביהדות אשכנז, כמעט כל הצגה נסובה סביב הנושא הזה, סגנון הבימוי הנדרש: מסכי ענק( וידאו), פליבק מהולל, ואפס משחק, זה לא אני.
בנוסף, מסרים, שאינם חב"דים במהותם, אף הם רחוקים ממני, אחד מהם הוקרן בלוית צילומי טבע מאיימים, והוא אמר, בעצם רעם, שיש להסתגר מפני השפעות רעות בנקיקים ובמערות, זאת במקום( לעניות דעתי) לקרב את הנידחות- אחיותי, ולשמור על כבודי, כבוד האישה, כבת מלך, כעת אני מבינה את שכנותי בבנין שהן רובן ככולן בוגרות המסלול הזה.
מה שכן גרם לי לדמוע, הייתה ילדה צעירה שישבה על כיסא גלגלים בעוד חברותיה הבריאות לא הפסיקו לדאוג לרווחתה, במשך כל ההופעה, יש להדגיש שלמרות נכותה היא לקחה חלק פעיל במופע, לראות ולבכות.
העולם החרדי, מורכב מהמון שכבות, מסתבר, ולכן הפכו במה שכתבתי מספר פעמים, אם תרצו דחפו בעדינות, זה לא פשוט.
בת כיתה נכה, בתוך המולה שוקקת של בנות בריאות, כן האכפתיות הזאת, אולי זו כן התמצית כולה, של היהדות ומסירות הנפש הרכה, זו שפחות עברה כשניסו להעביר לי אותה כמשנה פדגוגית.