תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
טיוטא שמתבשלת לי בראש כבר שנים.
—————————————————————————————————————-
מאמי טוענת שנולדתי יפה. יופי חשוב למאמי ויותר ממנו לאימי. בתמונות הפרושות בתוך האלבום הישן, אפשר לראות שמאמי הייתה יפיפייה. היא עומדת במרכז התמונה שיערה החלק מסורק, חלקו משוח לאחור, חלקו נח על חזה. סרט לבן פרוף בקשר פרפר על קודקודה. עיני האיילה שלה בורקות באור רציני , אור שהופך את כל ממה שסביבה למשמעותי ובעל נוכחות. שפתי השקד הקטנות מהודקות בנחישות. לצידה עומדות אחיותיה : לטיצ'יה ולולה. לטיצ'יה שחרחורת ומלוכסנת, כמו חתולה . לולה בלונדינית . יותר מזה אני לא רואה." לולה דמתה לאימא שלנו." מאמי מצינת הקנאה.
" היא נפטרה אחרי שהיא ילדה את מרקו, בגיל ארבעים וארבע היא ילדה אותו, מרצ'לו שמח.. ואז באה המחלה."
מאמי לא אוהבת לדבר על המוות, ויותר מזה היא שונאת לספר לי על מישל, מישל- היא צל, קללה. אבא תמיד זועף כששמה עולה, אימא נבוכה. . מאמי מעדיפה לספר על אהבה. היא אוהבת לטייל איתי ביערות הירוקים ולהרצות לי את משנתה. עצים תמירים ודקים בעלי צמרת צפופה, מסתירים לנו את השמים. אני חשה לכודה . לסקרנותי אין לאן לברוח. הסבך מאתר כל פרצה. לפעמיים גם דודה לטיציה מצטרפת ומשתרכת אחרינו כמו זנב , מטאטאת את המילים שאני לא מצליחה לגמוע , כפופה כמו ענף , מאופרת אלגנטית היא מדלגת על פני משוכות העץ המפוזרות ומגחכת לעצמה. לטיצ'יה אף פעם לא תתבגר, לטיצ'יה היא צעירה נצחית. גם אחרון הקמטים שמטה את שפתיה כלפי מטה לא מניח לה לוותר על עליזותה. כשבגרתי ממי סיפרה לי , שליטציה אף פעם לא נשמעה למוסכמות. היו לה אלף מאהבים ולאיש מהם היא לא נישאה. יש לה שתי בנות , מגבר נשוי איתו ברחה מצרפת ,הוא נפטר בגיל ארבעים.
"המוות שלו, זה היה המזל האמיתי של לטיצ'יה, הוא היה רע, ננס מכוער. לאנשים קטנים יש המון כוח על אחרים. לטיצ'יה שירתה אותו. היא פרנסה את שניהם בזמן שהוא הטיח לעברה עלבונות, בישלה, גיהצה לו את החולצות, אני תמיד שלחתי אותן למכבסה, ביקשתי שרות מיוחד..לטיצ'יה , כל כך זריזה. " מסכמת מאמי לעצמה.
אהבה זה הדבר החשוב ביותר בעולם, מאמי מדגישה. אם מביאים ילדים בלי אהבה , הם נחלים , או מתים. זה מה שקרה לדודה עדה שהביאה שלושה ילדים ששנים מהם לקו בפיגור, זה גם מה שקרה לסשה וולודיה האחים של מאמי, שנותרו חשוכי ילדים. למאמי נולדה רק ילדה אחת, שזאת אימא שלי, בלילה ההוא היא אהבה. יותר זה לא קרה. איך אוהבים? עיניה של מאמי הופכות לקו עמום. . ומישל ? היא לא נשאה אחריה שובל של אהבה? רק מחלה? מאמי מתחמקת.
אני ומאמי נפגשות רק בחופשים. היא חיה בלוקסמבורג ברחוב שמוקף גן ענק. בתוך הגן משתוללים ארנבים ושפנים. מאמי אומרת שאם נתעלם , הם יתגלו. שפן חום מנומר אחד באמת לא מפחד ומקפץ לצידנו כשאנחנו מטילות שם. אני ממציאה לשפן עם האוזניים השמוטות והאף הרוטט שם, סנופי. מאמי צוחקת . מאחורי הגן ממוקם בנין צר וישן שצבוע בורוד מלוכלך, על התריסים השחורים מטפס אזוב, גדר מעץ מסתירה את הכניסה . איש לא גר שם. לפעמיים אני רצה לשם וצורחת.. " אההה, הי אתם , אנשים, השמיעו קול, קו- קו -ריקו תרנגול." איש לא עונה. לוקסמבורג זאת מין ארץ כזאת . אין שם בדידות. יותר שיממון. רחובות שלמים עומדים ריקים מאדם, עצי האשוח פורשים ענפים מתוחמים . אחרי הגשם הם מכסיפים ומניעים צמרת זקופה, חפופה, מתיזים מים על אבני הצפחה. נפש חיה לא פוסעת על המדרכה. אני מוצאת שזה מפחיד.
" בטח גרות כאן המון מכשפות, טוב שלסנופי ,לא אכפת מהן, הוא תמיד עליז." אני אומרת למאמי.
" נו, זה לא נכון." מאמי מנידה בראשה. אנחנו משוחחות בינינו בצרפתית עילגת .
" זאת ארץ קטנה, פטיט,( קטנה) " היא מעגלת שתי אצבעות כמושות ." כומסה.( ככה) וכולם בעבודה".
אז עוד לא ידעתי שבלוקסמבורג רוב התושבים מהגרים,שחלק גדול באוכלוסיה עובד בבנק, ובשוק האירופאי המשותף, שם מנהלת מאמי שלי מחלקה, שזאת מדינה עשירה, ושהעושר נושא עימו כמעט תמיד ,בדלנות אפורה. אז רק שמחתי שחוץ ממאמי ודודה לטיציה , יש לי את סנופי אפילו שאנחנו נפגשים רק בגינה. .
בשאר הימים בהם אני חיה בישראל עם אימא ואבא, מיותמת מחברת ילדים בני גילי אני רק מחכה לפגישות עם מאמי. הימים הופכים לחודשים, החודשים לשנים ואנחנו מתראות אולי חודש בשנה, כשזה קורה, מאמי מפזרת סיפורים . מילותיה הן פנינים לבנות שמושחלות על פני שרשרת דקה . בהנף -יד רועדת שהולכת ומתמלאת בכתמי זקנה , היא מפזרת אותן על פני האדמה .
" אהבה זה הדבר הכי חשוב בעולם – אין כמו אהבה." מאמי שוב פותחת ואומרת, שיניה התותבות משמיעות קרקוש דק של חרסינה שבירה.
אולגה, אימא של מאמי חיתה ברוסיה היא נישאה לגבר נרגן ונולדו לה שני בנים: סשה וולודיה . אך למרות מסכת האושר החיצונית היא הייתה אומללה . חיי הנישואין התגלו כאי של שיממון. לא היה לה כל שיג ושיח עם בעלה. בצר לה, החליטה ללמוד איטלקית. המורה התגלה כגבר מזוקן , גבהה קומה. עיניו השחורות נוקבות ,מקלפות אותה באיטיות כמו הייתה בצל שיונק את חיותו מתוך שמשיה. אולגה התגרדה אך הגתה בצייתנות את המילים שלמדה. בתום כל שיעור הוא מוסיף לבחון אותה על ידיעותיה וכך מתארך לו השיעור אל מעבר למוקצב לו . יום אחד, היא שופכת לפניו את מר ליבה. רע לה , היא פולטת וחושפת פה צעיר, בתוכו מסודרות בסדר מופתי שיניה הלבנות. החלל הלבן ששכן קבע בתוך עיניה התרחב, אישוניה התכולים שטו בתוכו , מחליקים בתוך הריקנות המבהילה. הוא החזיר לה מבט קטיפתי . גביניו השחורים התרוממו.
" רע לך!" הוא חזר על דבריה בתדהמה .
היא לא שיתפה אותו בהחלטה להתגרש. את זה, עשתה על דעת עצמה. מיד אחרי הגרושים הדרמתיים , אולגה מתמוטטת. עתה היא מבינה שעשתה צעד שאין ממנו מוצא. כל מכריה מפנים לה עורף. כשהיא יוצאת לרחוב , דמויות מוכרות חולפות על פניה במרוצה. ענן של רכילות חמה מתמר מעל לראשה. בדידותה המזהרת מביאה עליה מחלה. היא מתקשה ללכת בכוחות עצמה. היא משתעלת ומכייחת. דם מרטיב את מטפחתה הלבנה. בניה הצעירים מתקשים לסעוד אותה. קרוביה הנזעמים מאשפזים אותה בבית- חולים. בצר לה היא כותבת מכתב נואש למורה שלה לאיטלקית . אני חולה מאד. היא משתפת..ימי ספורים, אך עדין זכורות לי שיחותינו הארוכות. אם תוכל, אנא בוא לבקרני.
הוא לא מהסס ובא. זקנו השחור מכסה את פניו . לגופו חליפה לבנה, הוא מורה לה לקום ממיטתה. היא מתקשה, מתווכחת, הוא מתעקש ומפנה כלפיה את גבו הרחב, ופוסע אל עבר האכסדרה. היא מטה את גופה ,עצמותיה נמתחות, הכאב עז.
" עכשיו תלכי!" הוא מצווה. " תלכי!"
היא עושה כדבריו. סחרחורת שחורה בוקעת מתוכה. סילון שופע ניגר מתוך רקותיה , מטיל צל עמום על הקיר הלבן. היא נשענת עליו ומזדקפת . הדם שב לזרום באיטיות אל עבר המפרקים. הם יוצאים אל גינת בית- החולים . האחיות מוצאות אותם שם, משוחחים ,שלובי ידיים. כעבור כמה ימים היא מבריאה. הם נוסעים לאיטליה, ושם על גבול שוויץ, הם משתכנים להם בוילה רחבת ידיים .
בין מרפסות ענק לחלונות מקושטים , בין האגמים להרים המושלגים, בתוך נוף קיצוני ומשונן , בין כחול עמוק ללבן פריך – צחור, ללא כתם או נקודה. שם המאמי שלי נולדה. היא הייתה ילדה אהובה.
אימא לא ממש אוהבת אותי. את זה אני מבינה בלי שאיש יאמר או יפרש. אם כי היא שמחה שהגדולה שלה שרדה. אם שתינו ( אני ומישל)היינו מתות, זה היה אומר על אימא משהו רע. כשמישל נולדה תלשתי לבובה הג'ינג'ית את הראש, השלכתי אותו על הרצפה . כעבור שבע שבועות נעלמה האויבת שלי מעל פני האדמה. .מאמי הייתה היחידה שפירשה את התנהגותי נכונה.
עד גיל חמש הייתה מאמי בת יחידה. אחיה החורגים שיחקו , שיחקו רק איתה, אימה התגאתה בבת שנולדה. אביה העריץ כל מחווה. אולם אז נולדו למאמי שתי אחיות בהפרשים זעירים. בוקר אחד בשלה במוחה מזימה. .
"אם תתכופפי החוצה ותקפצי, אני אעמוד שם ואחזיק אותך." אמרה ללטיציה בת השנתיים. לטיציה פרשה את זרועותיה לצדדים, נעמדה על אדן החלון, השקיפה על הדשא שהקיף את הגינה. ממרומי הקומה השנייה נראה הגן ססגוני כמו שמלה. נקודות צבעוניות עיטרו את האדמה. היא עצמה עיניים, בהונותיה היחפות נמתחו . חיוך מאושר נמרח על שפתיה. היא כמעט קפצה. לרוע מזלה נכנס ולודיה לחדר .
" מה את עושה שם? השתגעת!" גער וולודיה בליטיציה הקטנטנה.
" בגללה, היא אמרה לי , תן לי לקפוץ ."
" תרדי משם ואת.."
" זה היה משחק, רק משחק," מאמי מלמלה.
וולודיה מנע את האסון. מאמי נכשלה . עוד מעט.. כמעט והיא הייתה חוזרת להיות בת יחידה. אבל אני, אני הצלחתי וללא שום מאמץ. נטל האשמה העיק עלי, גם אם לא הייתה לו סיבה ברורה.
חצי שנה אחרי שמישל נפטרה, מאמי באה לבקר אותנו. בשדה התעופה, נפנפה לה ביד רק ילדה אחת. עיניה החומות של מאמי הוצפו בדמעות. אימא החזירה לה מבט אבוד. לחיה התחככה בלחיי, חום הציף את בטנה, מששתי אותה . בפעם הראשונה בחיי חשתי בקמט הדק שנמתח כמו קור לצד טבורה הבשל. קמט שהזכיר לי את זקנתה המתגנבת של מאמי. מאמי ניגשה אל שתינו.
" בונג'ורנו" היא ברכה את אימא באיטלקית, מכרבלת את שתינו בזרועותיה. צרור הגיים מסתלסל ומתנגן זרם מגרונה.
" קה קארינה, קה.."
" בונג"ור," צייצתי בצרפתית,מפרה את מלודית הצלילים המתנדנדים על פני הלשון הפריכה . החיבוק שלה שב וחיבר בינינו .הפכנו לפקעת סבוכה. יד , ראש, אף גרוף. כשהיא הותרה, הייתי שברירית מתמיד. שבריריות פנימית , סמויה, שהלכה ותפחה בתוכי , מכווצת את החיכוך המתמיד שהשמיעו צלעותיי בזמן הליכה . הו מאמי שלי, לו ידעת ,אלו היו רגעי קרבה נדירים, וכמה שסירבתי להכיר בחמקמקותם.
יפה, אהבתי מאד
תודה ענת, צירפתי תמונה את מוזמנת לתת מבט.
מי בתמונה?
מאמי ובשמה האמיתי גרציאלה רחל , יהודה גיורת שנשאה לרב סיפור ארוך ומפותל.
חג שמח!
בבקשה תכתבי עוד, אביטל, זה מרתק
וגם אהבתי את הנופך הדמוני ששפכת על כל הסיפור.
איזה מזל אביטל ששמת קישור . נהניתי מאוד ואף אהבתי . מרגישה אותה בך , בכתיבתך , בנוכחותך העדינה והבטוחה , אהבה על פני דורות . אהבה שזוכרים כשהכל מסביב חשכה
כתיבתך יפה רגישה ומקורית הסיפור מרתק ,אביטל, את חייבת לכתוב על זה רומן
תודה לך שירה, זה באמת בתכנון ומה שחסר לי זאת נסיעה לוקסמבורג , ה" ישלח לי את הכסף הדרוש לכך בקרוב, אמן.
ושוב תודה.
דייקת במילותיך מירי , אהבה שזוכרים גם כשהכל סביבך חשיכה, ממש כוונת נכונה.
תודה.