בתנאים ההם בזמן הזה

בהקשר לשואה, אני תמיד מציבה בפני עצמי דילמה ושאלה. אם הייתי שם, איך הייתי נוהגת? כל סיפור שאני מתודעת אליו, גורם לי לצלול אל סיטואציות אותן ב"ה לא חוויתי ומותיר אותי לא ברורה. להימלט, להלחם, להגן על יקירי, להפנות עורף לאחרים, להתכנס בתוכי, ועוד.

ידוע שישנם אנשים שלמשך אותו זמן לא היו במיטבם, דוגמא קטנה זכורה לי מהרצאתו של הרב גליקסברג שעלה לארץ עם ילדי טהרן, ושעמד לפני שנים על הבמה של בבית וולין , כל זה מזמן, ואני עודני עלמה. אך כאמור ההרצאה חקוקה במוחי, הוא סיפר על אמהות שבחסות היריות של הצוררים מתוך פחד איום שהשתלט עליהן, חרדה מטורפת , הן הרפו מהידיים של ילדיהן והחלו לנוס לכל עבר. זאת בעוד הילדים הנטושים שנזנחו מאחור, מייללים וצורחים. אלו סיפורים שאולי מושתקים, אבל אנחנו ערים להם.

היו שהיו מוכנים להסגיר חברים עבור פת לחם. היו גם אחרים שסיכנו חיים עבור רע, שבזו לכל סכנה.

ישנו סיפור על  הרבי מלובביץ, שביקש מיהודי ניצול שואה שהגיע אליו, להרבות יהדות סביבו. הלה ענה לו: אם הייתי יודע מי אני לא היית מבקש את זה.

כי אני שם במחנות שכבתי לצד אבי, והוא שמר עבורי כל יום את פת הלחם שלו, למרות שהייתי רעב לא התפתיתי לגעת בה. יום אחד הוא יצא החוצה, הפת הייתה על המיטה, לא עמדתי בפיתוי ואכלתי אותה. למחרת אבי מת. אני האדם שהרג את אביו, אני אפיץ יהדות?

הרבי ענה לו: הנאצים ביקשו להרוג את היהודי שבך, ואני מבקש ממך להקים אותו לתחייה.

גלוי וידוע שישנם אנשים שפועלים מצוין בשעות קשות,  בתנאים הנוראים ביותר הם מתעלים מעל עצמם .  קחו אותם לשגרת יום יום ותגלו אנשים בעיתים מאד ולעיתים בלתי נסבלים. ישנם גם המקרים ההפוכים, אנשים שבתנאי שגרה יפיקו את המקסימום, סטייה ממנה תהפוך את עורם וליבם.

דיויד הר כתב מחזה בשם " שפע" שהגיבורה שלו היא אישה אנגליה, שבזמן המלחמה ההיא סיכנה את חייה בלב אוכלוסיה עוינת, אבל כשתמה המלחמה, היום יום משאיר אותה מרוקנת- לא מתפקדת  ובלתי כשירה.

  ישנו השילוב האידיאלי, אבל מי אנחנו? יכולנו רק לנחש.

יכולנו ואנו יכולים לבקש ולהתפלל, על האלוקי שבנו, שיפעל בכל תנאי וחלילה לא יעמוד בפני ניסיון, ביזיון, ובכול מה שאותם אומללים עברו.