תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
הרהורי טרום הולדת תקפו אותי כמו צירים מוקדמים כבר לפני שבועיים. ולמרות שאני עומדת לפני נסיעה, הם לא יודעים שובעה. כמו רוצים לפרוץ ולקנות מקום, לקרוע את המעטה הדק והמגן שתפרתי סביבי.
נולדתי באסרו – חג של שמחת תורה בחו"ל. מה שאומר שכל פעם שאחזה בהוצאת ספרי תורה מארון הקודש עיניי ידמעו ונשמתי תפרפר.
שמחה יש בי במשורה. אם כי אני בהחלט חייכנית ובעלת חוש הומור.
אולם לאחרונה חשתי שבאמת מאסתי בהמון דברים. כולל בזיכרוני שהפך מקרטע לפרקים, בבריאותי שאף היא אבדה משהו מחוסנה הטבעי, אם כי זה בסדר אני בהחלט בקו הנכון.
ובעצמי. בהתמודדויות האין סופים עם הדברים הקטנים, כולל זה שעלי לארוז מזוודה וזה קשה עלי כמו קריעת ים סוף. ידי המגושמות לא בנויות להתעסק ברקמות הקטנות של החיים.
אולם בסוכות אומר הגאון מוילנא שאתמול חל היארצייט שלו עליך להתרכז רק בשמחה. והיית אך שמח. ומוסיף הגאון מוילנא , שזוהי המצווה הקשה ביותר.
אני חושבת על שמחה.
כן, שמחה . ועדיין היא מדגדגת רק כשאני בין אנשים, או בלב הרצאה הומה.
ומה איתי, בחדר השוקט?
" על כל הפשעים תכסה האהבה" ושמעתי מהרבי מלובביץ שפירושו תכסה את האופל באהבה , תצבע אותו בצבעים .
והוסיף הרב לייטמן שבדרך כלל איני שומעת , תכסה כמו שמיכה. זה קיים, אבל אתה יודע שזה קיים, זה רע, ובכל זאת מכסה.
אם כך עלי לכסות את המעצבן והמציק . אולי כל בוקר לפני התפילה אכתוב לי אשרורים אין סופים. עשיתי את זה ואז מאסתי. אולם כנראה שהתמדה היא שם המשחק.
אני נזכרת ברבנית ג'וליט עליה השלום. אשה שחשבתי שתחייה לנצח. קשישה אפורה, רחוקה מלהיות יפה. בקושי מהלכת. יותר מדדה. פניה מקומטים עד לתו האחרון, גופה צמוק,
אני חושבת עליה ורואה אותה יושבת בבית הכנסת. נוסעת איתנו לקברו של רבי מאיר בן הנס. הדיבור קשה עליה. אך כל מילה נגועה בתורה. כל ימיה היא מבלה בבית הכנסת. פוקדת את כל השיעורים, לא מפסידה אף הפרשת חלה. מרוב שהיא שם, וכולה שם השם.
אני חשה שהיא נצחית.
מותה מפתיע אותי. ואיתו ההכרה שהכל הבל.
ושהיא ידעה את מה שאני לפעמים מדחיקה.
הקיום שלנו כה זמני. וגם זקנה ארוכה כשלה לבסוף נמוגה אל עולם אחר.
אולם במקרה שלה, היא לקחה איתה אל האדמה כמויות עצומות של פסוקים, מדרשים, מצוות. לא דרשה עבור עצמה דבר. צנועה הייתה. וזו אינה מחמאה בטלה.
ואני עוסקת בי עצמי, ועוד עצמי.
עד מתי.
אולי הזקנה מבטלה את החיצוניות. יש לה תפקיד. אהייה כמו הרבנית ג'וליט, כולי שיח עם הבורא.
זו לפחות השאיפה.
ולא אתייאש על נפילה ובור.
אקבל את הימים בהבנה.
ואמר הדורש מאיר פנגר. שאין לא זז. הכל זז במין קצב שלו. הרי גם יוסף הצדיק ישב בבור ואז יצא.
אור היום ששורף את עורי, עוד יטייב עמי.
הגשם הראשון יטפטף על החלון.
ואני כבר כולי ציפייה.
אביטל אם הרהורי טרום אז אפשר גם להטרים מזל טוב!
יפה ונוגהת התבוננותך היוצאת מתוך מצוות השמחה שאינה מצווה קלה כלל ועיקר: ובכל זאת נברך כנאמר ב דברים,טז,יד-טו ושמחת בחגך והיית אך שמח(ה)
משה, תודה על תגובתך היפה, גם מילה טובה משמחת.
אהבתי את הפוסט שלך על רומניה, עשה לי חשק לעשות פוסט דומה על לוקסמבורג.
חג- שמח.
טרום הולדת שמח אביטלי ויום הולדת שמח עוד יותר. ונשיקות.
מזל טוב ,אביטל, ונסיעה טובה
טרום יום הולדת הוא זמן להרהורים
והירוהריך מרגשים במיוחד תאורה של ג'וליט
חג שמח
חנה
תודה לך איריס וגם לך חנה יקרה, נפשי באמת נקשרה בדמותה של האשה הזו, שנראת הייתה כצל, כל כך לא דרשה לראות ולהראות. ובכל זאת תמיד נוכחת במלואה.
דמותה השחוחה מושכת לחסות בצילה. ועתה אינה. נודע לי על כך מעלון שהוקדש לעילוי נשמתה.
יכתבו הדברים הללו גם לכבודה. אותו מעולם לא דרשה.
חג- שמח.
פוסט מעורר מחשבה, אביטל, וכנראה גם ימי הולדת שקרבים מעוררים מחשבות, מזל טוב לך וגשם נדבות על הארץ ועל כולנו