let go

אני מעידה על עצמי שאיני האם האידיאלית, לא למתבגרים חוזרים בתשובה, כמו אחת שמובלת בבטחה לבית אבות, אף אני מוצאת את עצמי מטיפה ועל מה לא על סגנון הלבוש, השיחות שלהם על אקס פקטור, מאיפה זה הגיע, המכשירים הניידים המשוכללים,  הרי אין לנו אין לנו מכשיר דלוק , אז מה העניין?

בקיצור על כל המשיכה להוא וההוא הא, שעזבה אותי, ומזמן, אולי זה הגיל, אין את הדחף הזה לכבוש, למצות, לטעום הכל, גם ממה שאני יודעת שלא בדיוק מתגמל.בסוף, אולי רק בהתחלה.

הם מרגיעים אותי, שכעת הם בחיפוש, הדוברת הבינונית, מציעה שאירגע,אבל השכנים מה עליהם? האברכים האלה שמביטים עלינו בתמיהה וגרוע יותר הנשים שלהם, ומסוכן יותר בני הקטן שעלול להיות בחזקת מנודה, או מושפע .

עד שהם השמיעו לי את השיר הזה, שיר יפה, אהבתי, אכן כן.

אתן להם ללכת, אשחרר, ואז ארגיש מהי אהבה. ומהו אמון. וכל החבילה שממתנדנדת על הכתף כל פעם מחדש.