מרדכי גלדמן
מרדכי גלדמן הוא יליד מינכן (1946), בנם של פליטי שואה מפולין, שעלו לישראל ב 1949. למד באוניברסיטה בר-אילן ספרות עולם (לתואר ראשון) ופסיכולוגיה קלינית (לתואר שני). עוסק בפסיכותרפיה בגישה אקלקטית, שבסיסה פסיכואנליטי.
ספרי שיריו:" זמן הים וזמן היבשה" ( הוצאת שוקן, 1970); "ציפור" (הוצאת סימן קריאה, 1975); "חלון" ( הוצאת סימן קריאה, 1980); "66-83, שירים" ( הוצאת סימן קריאה, 1983); "מילאנו" ( הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988); "עין" (הוצאת סימן קריאה, הספרייה החדשה, 1993); "ספר שאל" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997); "זמן" - פואמה מלווה בתחריטיו של משה גרשוני ( הראל מדפיסים, 1997). "שירי האבל" עם הדפסי משי של פסח סלבוסקי (הראל מדפיסים, 2000)."הו קירי יקירי" (הוצאת קשב לשירה, 2000) "שיר הלב" (הקיבוץ המאוחד 2004 ).
ספרי עיון: "מראה אפלה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995) "ספרות ופסיכואנליזה" ( הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998) "אוכל אש, שותה אש"(הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002) "העצמי האמיתי ועצמי האמת" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006) "ויהי במראת הכסף" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007).
מפרסם דרך קבע בעיתונים ובמגזינים("שיחות", "אלפיים", "שבו") מסות ומאמרים המתייחסים לאומנויות ולפסיכואנליזה. שימש כמבקר האמנות של "הארץ".
שיריו תורגמו לשפות רבות: אנגלית, צרפתית, גרמנית, איטלקית, יוונית, פולנית, קרואטית, סינית, רוסית, ערבית.
פרסים: פרס חומסקי לשירה (1983), פרס ראש הממשלה (1996), פרס ברנר (1998), פרס עמיחי (2005)פרס ביאליק למפעל חיים בשירה (2010).
ייצג את ישראל כמשורר בביאנלה לשירה בליאז', בלגיה (1995) וב"עונת התרבות הישראלית בצרפת" (1998).
אצר תערוכות :"מפלס פרטי" (ציור, פיסול, מיצב, צילום) גלריה שרה קונפורטי, 1992; "ייחוד" ( ציור פיגורטיווי), אגודת הציירים ת"א, 1994; "חולון-בת ים (6 צלמים), אגודת הציירים ת"א, 1999. ציוריה של הלן ברמן, אגודת הציירים 2003. תערוכת יחיד לפסח סלבוסקי, ביתן האמנים 2005."גן עצמאות – גן פתוח", ביתן האמנים 2007
הציג בתערוכות קבוצתיות: "משולש ידידותי" עם פסח סלבוסקי ומיה כהן לוי (ציורים ותצלומים), גלריית בי"ס לאמנות קלישר (1998); "מותי א'", (תצלומים) עם גדי דגון, גלריה פאר (1998) . "על גדות הירקון", (תצלומים) מוזיאון תל אביב לאמנות, 2005.
הוראה והרצאות: סדנאות רבות לכתיבת שירה; סמינריון למ"א על ספרות ופסיכואנליזה
באוניברסיטת באר- שבע (2003); סדרת הרצאות במכון ואן ליר על שקספיר כפסיכואנליטיקן (2004) ועל הרוחני בחיי יום יום מפרספקטיבה פסיכואנאליטית (2005).
קרא משורר, פסיכותרפיסט, אמן פלסטי
מוטי, טהור השיר-לב שלך
גם אני יש לי מחברת אהובה במיטבה
שולמית, מחברת אהובה וריקה או אהובה ומתמלאת?
קינה יפה על חילול האין, מוטי. מענוות הלובן אנו הולכים דרך כה הרבה מלים רק מגעגוע לשוב אל ענוות הלובן.
אמיר, אפשר אכן לראות את הלובן והמרחב
האינסופי כסיבה לענווה גדולה.תודה
אכן לפעמים יש נרגשה שיש להשאיר את המחברת ריקה כי אם נכתוב ייתפס המקום על ידי מלים שיפות מהן אפשר שתיכבנה מחר. וכריקה אפשר תמיד יהיה לדמיין אינספור דברים שרצו להיכתב בה.
שיר עצוב-לבן-ממיס.
משה, כמה נעימה האופטימיות שלך, שאפשר כי מחר נכתוב דבר מה יותר מוצלח. כשלעצמי , כשכתבתי את השיר
חשבתי שאנחנו תמיד אומרים משהו שסותם את האין והריקות, אבל בעצם זה בעיקר מה שצריך להראות.
הכוונה הייתה לתגובתך איציק.
מוטי, היטב היטב ביטאת את הערגה ללובן השתיקה, את האהה-נס שאוצר את המרחב שלא יוכל להיכתב לעולם.
"מי יתן ואמצא אדם ששכח את המילים, כדי שאוכל להחליף עמו מילה" (מתוך אמרה טאואיסטית)
אכן, משה, השיר בא מעולם הריקות הדאואיסטי-זן בודהיסטי. תודה על הדיוק
מוטי, כל מלה תקלקל, כל מלה תגרע משהו, ואף על פי כן לא נוכל שלא לכתוב.
(אז הנה שלחתי לך דף ריק ודף מלאמליםמלאמלים בעקבותיו).
סוגיה עתיקת יומין, מאז שאחז המשורר או הסופר את העט וניסה לכתוב, ביאליק מיטיב לתאר זאת ב"גילוי וכיסוי בלשון" המילים הן הגשר הרעוע על פני תהום ,ובכל זאת אני מעדיפה אותן על התהום הפעורה מתחת, הן בכל זאת סוג של מעקה, לו השתיקה הייתה מספקת ,לא היינו מדברים, הדיבור הוא לגבי ,הקול של הנשמה והשתיקות הן הנשימות שלה ,זה בלי זה – אי אפשר
את זוכרת את הערתי על השלבים הריקים בסולם,חנה? טוב, השיר לא מעדיף דבר אלא לרגע.מכל מקום עמדתו של הבודהיזם
והזן בודהיזם כלפי סוגי ריקות מעניינת מאוד. אבל גם בקבלה החביבה על נפשך הבריאה תלויה בצמצום.
מבינה רציונלית, אך כיוצרת קשה להתאפק לאורך זמן ,המרווחים הפחידו אותי תמיד, זה משהו שאני צריכה לעבוד עליו , זה תהליך
מוטי, מעניין המשחק בין הלבן לשחור ואף אלים במיוחד השורה האחרונה
כמה יפה וטבעי לך, שבי, שראית את השיר כיחסי שחור לבן. מתוך מחשבה על כך טיפלתי בגופן ובריווח השורות בצורה אחרת מתמיד.
תודה , מירה, על תגובתך היצירתית.
ובהפוך על הפוך, הנה כאן "הלובן מוכרז כטפל לעיקר, קרחוניו השותקים מוסווים במשמעויות".
מלאות טהורה.
מריו, הבינאריות של שחור ולבן, וריקות ומלאות מכוננת את השיר. אבל הריק מלא והמלא ריק. ודו"ק. תודה ושבת שלום.
אוהבת את השיר, את חילול הלבן התמים ברווחים, רקעים, את קלקול השלמות שחייב להעשות כדי לכתוב,להיות
"הלהיות" הזה בסוף התגובה מאיר עיניים. תודה חני
נפלא! והסוף מפתיע וסוגר טוב את השיר.
תודה, סבינה.
שיר יפה. אני מאוד אוהבת נייר לבן ריק, מחברות חדשות.וכל התחלה של ציור זה התחלה של דו שיח בין הלבן לשחור.אני מנסה למצוא את האיזון שכן הלבן והשחור שחקנים באותו מגרש.
תודה לך לוסי. טוב שציינת את אהבת המחברות החדשות, אהבת הדף הלבן החלק. אהבות חושניות לגמרי, שלעתים מתייחסות אפילו לריחה של המחברת או לטקסטורה של הדף.
"כל שייכתב יגרע ממיטבה
הלובן ייכלא בין אותיות וסימנים"
"שלמותו תרגם."
לא תמיד, לא תמיד..
היי יניב, תודה.