מרדכי גלדמן
מרדכי גלדמן הוא יליד מינכן (1946), בנם של פליטי שואה מפולין, שעלו לישראל ב 1949. למד באוניברסיטה בר-אילן ספרות עולם (לתואר ראשון) ופסיכולוגיה קלינית (לתואר שני). עוסק בפסיכותרפיה בגישה אקלקטית, שבסיסה פסיכואנליטי.
ספרי שיריו:" זמן הים וזמן היבשה" ( הוצאת שוקן, 1970); "ציפור" (הוצאת סימן קריאה, 1975); "חלון" ( הוצאת סימן קריאה, 1980); "66-83, שירים" ( הוצאת סימן קריאה, 1983); "מילאנו" ( הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988); "עין" (הוצאת סימן קריאה, הספרייה החדשה, 1993); "ספר שאל" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997); "זמן" - פואמה מלווה בתחריטיו של משה גרשוני ( הראל מדפיסים, 1997). "שירי האבל" עם הדפסי משי של פסח סלבוסקי (הראל מדפיסים, 2000)."הו קירי יקירי" (הוצאת קשב לשירה, 2000) "שיר הלב" (הקיבוץ המאוחד 2004 ).
ספרי עיון: "מראה אפלה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995) "ספרות ופסיכואנליזה" ( הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998) "אוכל אש, שותה אש"(הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002) "העצמי האמיתי ועצמי האמת" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006) "ויהי במראת הכסף" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007).
מפרסם דרך קבע בעיתונים ובמגזינים("שיחות", "אלפיים", "שבו") מסות ומאמרים המתייחסים לאומנויות ולפסיכואנליזה. שימש כמבקר האמנות של "הארץ".
שיריו תורגמו לשפות רבות: אנגלית, צרפתית, גרמנית, איטלקית, יוונית, פולנית, קרואטית, סינית, רוסית, ערבית.
פרסים: פרס חומסקי לשירה (1983), פרס ראש הממשלה (1996), פרס ברנר (1998), פרס עמיחי (2005)פרס ביאליק למפעל חיים בשירה (2010).
ייצג את ישראל כמשורר בביאנלה לשירה בליאז', בלגיה (1995) וב"עונת התרבות הישראלית בצרפת" (1998).
אצר תערוכות :"מפלס פרטי" (ציור, פיסול, מיצב, צילום) גלריה שרה קונפורטי, 1992; "ייחוד" ( ציור פיגורטיווי), אגודת הציירים ת"א, 1994; "חולון-בת ים (6 צלמים), אגודת הציירים ת"א, 1999. ציוריה של הלן ברמן, אגודת הציירים 2003. תערוכת יחיד לפסח סלבוסקי, ביתן האמנים 2005."גן עצמאות – גן פתוח", ביתן האמנים 2007
הציג בתערוכות קבוצתיות: "משולש ידידותי" עם פסח סלבוסקי ומיה כהן לוי (ציורים ותצלומים), גלריית בי"ס לאמנות קלישר (1998); "מותי א'", (תצלומים) עם גדי דגון, גלריה פאר (1998) . "על גדות הירקון", (תצלומים) מוזיאון תל אביב לאמנות, 2005.
הוראה והרצאות: סדנאות רבות לכתיבת שירה; סמינריון למ"א על ספרות ופסיכואנליזה
באוניברסיטת באר- שבע (2003); סדרת הרצאות במכון ואן ליר על שקספיר כפסיכואנליטיקן (2004) ועל הרוחני בחיי יום יום מפרספקטיבה פסיכואנאליטית (2005).
קרא משורר, פסיכותרפיסט, אמן פלסטי
תפילה מקסימה, מוטי.
הדיבור הכל כך כן ואישי הזה עם האל הוא בין החסידי לפגאני.
קצת הטריד אותי שהבית הכמעט אחרון מתנקז לפרנסה ולא לאהבה.
היי אמיר. נראה לי שהשורות על הפרנסה נועדו להטריד קצת, לקרקע את התפילה אל הימיומי ביותר.
אני לגמרי בעדן, מוטי. לגמרי עובר.
זה המיקום שלהן שהפריע לי.
אמיר, זאת אגב הייתה תמיד השורה האחרונה של דליה רביקוביץ" בכל שיחה וראיון
נכון, מוטי. מצד שני ריאיון זה ריאיון. היה לה אידיאה פיקס בעניין הזה, לא? אולי גם שווה שיר לעצמו.
אמיר,טוב, קלטת את זה. כל עבודת השיר הזה היא להפוך את השורות על הארנק לשיר.וזה יכול היה כמובן לא להצליח. אבל נראה לי שיצא בסדר.
הו, מרדכי היקר.
איזה זמר "לא קר ולא מנוכר".
תודה על הרשרוש והיופי.
אני כבר רואה את עצמי ממלמל את השורות האלה בשכבי ובקומי ובלכתי בדרך.
תודה מריו. תגובתך משמחת את לבי.
יפה ומנחם מול קוצר ידינו
בתחילת השבת התפללתי בעצמי לטוב ולאור אחרי ובזמן המדיטציה והרגשתי קוצר ידיים, אחר כך קראתי את שירך אחר כך הדברים השתפרו.
אולי הכוונה יכולה בכל זאת להשפיע?
מגיבה שוב באופטימיות זהירה יותר מהקודמת .
תודה
נפלא. צחיתי הרבה.
ואסתי באה לבד. לא אני הבאתי אותה.
היי זוהר תודה. מעניינת בפני עצמה הגעתה המסתורית של אסתי
מוטי, אני חושב שדווקא הצלחת מאוד.
רק כוונתך מזדקרת 🙂
אם הקופלט הזה היה עובר אחרי השורה השלישית היינו עוברים מן האהבה אל הגיטרה שום דבר לא היה מטריד אותי פה (וגם כך לא מאבדים שם שמץ מ"משורר הדלות").
אמיר, אם להמשיך ברוח הקלילה של השיר -תסתכל על תגובתי לשיר של דפנה שחורי. אני מצטט שם את וודי אלן מסרט רב חן מאוד.
די לי בבית הראשון, תמציתי וממלא את הנשמה.
מוטי, לפעמים דווקא הקלילות מוצאת אותנו בלי שום הגנות… לכן השיר הזה חודר ללב.
והמתים? מצבם מצוין. שום דבר רע כבר לא יכול לקרות להם.
פשוט מקסים!
תודות, שירי.
הנה דוגמה מקסימה לשיר שממש אפשר לשיר
כאילו שהמנגינה באה לה לפני כן
וולא דפנה, איזה חושים יש לך… השיר נכתב כהרף עין למשמע מנגינה על גיטרה ששמעתי ברדיו של המכונית
כן איזה יופי כי ממש חשים בזה
האוזן וערוציה אל הנפש ומה שבפנים וכו"
עכשיו משינת היופי שלי התעוררתי, ובמקום "מודה אני" את שירך אמרתי. טירטרתי ורשרשתי וזימררתי וגמרתי. ואני מרגיש יותר טוב. אחרי הקפה אתקשר, כי אליך, ערירי שלי, התגעגעתי.
יוסי אני מחכה לטלפון."ערירי שלי" מאוד נחמד.
מוטי, תפילה אקזיסטנציאלית מופלאה.
אפשר להתנועע, כמו בתפילת עמידה.
"לעזאזל השיר", כתבה דליה רביקוביץ", "אני צריכה מאה שקלים חדשים". הפער בין הנשגב ליומיומי הפרנסתי יוצר כאן איזה העומק שיש בו גם אירוניה מולא. שיר נפלא לשבת.
צ"ל: עומק שיש בו אירוניה מופלאה
תודה על ההקשבה לשיר. כבר קיבלת אצלי תיוג, בעקבות מאמריך, כקורא
רגיש במיוחד.
תודה, לקבל זאת ממך זו בהחלט מחמאה.
ומיד אני מתפלל:
שישמור אותי האל
מסיווג ותיוג
משה,בעצם אסור לתייג את התיוגים. יש תגית טובה והולמת ויש תגית שקרית
ורעה.
תודה מוטי, אני מקבל את ההבחנה, נחה דעתי
זהו שיר ישן על אניטה וחואן
ועל פרנסה ואהבה.. טוב להלחנה.
אבל הטון המחוייך, המהתל, אולי מחליש אותו בשורה התחתונה?
היי יודית. נסי לקרוא את השיר שוב בעוד יומיים.
אוקיי, אני אחזור אליו נאמר בעוד שעה. שיחלחל בי.
חזרתי כבר עכשיו וקראתי שוב, ולא התכוונתי שזה לא צובט, או עובד, אבל הפניה לאל, יש בה ציניות נכון? זה מה שאני קוראת לפחות, והציניות הקלילה היא סוג של מגננה, שוב, זו קריאתי הפרטית בלבד, אבל הייתי רוצה לקרוא את השיר הזה מתפשט באימאימא שלו מוטי, הייתי רוצה לשמוע אותו משפריץ את כל מה שאמרת בלי המגננות.
אבל זו אני, זו רק הקריאה שלי, וזה מה שאני מחפשת. זה לא צריך לתפוס אותך. רק שיש לך שירים שאתה יותר מתפשט ואני יותר אוהבת מזה.
ובשיר הגמד, שגם בו יש ציניות והומור, איכשהו הצלחת להתפשט יותר מזה.
חשבתי עוד.. בזמן שאני מקפלת כביסה. אני חושבת שהגדולה של שיר הגמד שאתה מעמיד את עצמך במקומו, וזה מה שתופס בשורה האחרונה. גם בשיר אביב 2005, אתה מדבר מתוך עצמך ישירות כשאתה אומר מודע: שכחתי את זקנתי. כלומר אתה לא שוכח אותה בכלל, אתה נושא אותה עימך, אבל בד בבד מתגלם בציפור נחלים (אני אומרת מתוך זיכרון כי אני באמצע הר כביסה, מקווה שמדייקת), ובאותו הרף אתה עובר טרנספורמציה ומנצח את השחפים החזקים שחוטפים את החיים בהינף, וזוכה בתכלת. התכלת היא הגאולה. כך אני קוראת את השיר ההוא. וזה שיר נהדר מכל בחינה.
אני משווה משום שאני רוצה להבהיר איפה אני מוצאת את השירים היותר טובים שלך ומה עושה לי את זה בקריאת שיריך. מקווה שלא פוגעת במשהו, אלוהים יודע איך אני הולכת על ביצים באתר הזה, מפחד.
יודית את לא פוגעת בכלום. להיפך אני מעריך את התייחסותך לשיר. מטבע הדברים יש תגובות שונות לכל דבר. לפי השקפתי את לא קשובה לסוג המוסיקה של השיר הזה, לפחות כרגע. וכל מה שאת אומרת עליו מצביע על כך. כאילו מראים למישהו ציור של מאטיס והוא מתלונן למה זה לא ציור של פראנסיס ביקון.
ואת ר ו ב מחסורנו מלא…
איזו תפילה מפוכחת… ועם מגע קל, שאלהים לא יחליף ערוץ. תענוג.
צרֵף אותי לַחותמים על העצומה (תפילה זו עצומה שמשגרים כלפי מעלה, לא)
ו-מוטי, תודה על המילים שלך אצלי בפוסט האחרון. מכל הלב.
יעל, מתפללים בעיניים עצומות לכן אפשר לקרוא לתפילה עצומה. ואם זאת תפילה גדולה – עצומה בוודאי מתאים.
תודות וברכות. אני רואה שאת זוכה בבלוגיה להכרה והוקרה כלליות.
לכי לכוכב נולד….
תפילת המשוררים, פשוטה, כנה מהלב וללב.
אפשר וכדאי גם להלחין את השיר הזה.
כל כך אהבתי את השיר. נתתי לו מספר פירושים. ואז החלטתי לפרש במילים שלך, חלק מהבנות שלי. זה רק צד א של הבנה אחת:
חולפת כענן צפרת נפשנו
בזמן עברי
נתנחם
לטרטר הגיטרה
על נשמותינו.
קר ומנוכר ארנקנו
על עץ ערירי בחצר
שרתי גם נגנתי
את רשרוש חיינו
בלב
יפה אמירתי. עשית משהו מקסים. אני תמיד טענתי ששיר טוב עשוי ממילים ולא ממשפטים. כדי להדגים את זה הייתי כותב את השיר-המדגים כרשימת מילים אנכית. את עשית את זה בדרכך – על ידי ערבול שהוא מאוד טבעי לך.
מצא חן בעיניי, בעיקר:
הגיטרה מטרטרת זמר טרי
הגיטרה מטרטרת זמר עברי
אני ציפור על עצי חצרי
אני חולף כענן ערירי
תודה איציק, תודה יניב.
שיר טוב עשוי ממילים – צריך לשנן את זה
כלומר לשנן את זה כמשפט שירי: שיר טוב עשוי ממילים
שיר טוב עשוי ממילים
לא ממשפטים
מוטי, חשבתי שזהו נסיון לכתוב שיר להלחנה, שהתגלה כיותר מזה!
סבינה. ממש הפוך. כפי שכבר כתבתי כאן
שמעתי במכונית מנגינה המנוגנת בגיטרה ובהרף עין נולד השיר. ראי תגובתה של דפנה שחורי לעיל.