מרדכי גלדמן
מרדכי גלדמן הוא יליד מינכן (1946), בנם של פליטי שואה מפולין, שעלו לישראל ב 1949. למד באוניברסיטה בר-אילן ספרות עולם (לתואר ראשון) ופסיכולוגיה קלינית (לתואר שני). עוסק בפסיכותרפיה בגישה אקלקטית, שבסיסה פסיכואנליטי.
ספרי שיריו:" זמן הים וזמן היבשה" ( הוצאת שוקן, 1970); "ציפור" (הוצאת סימן קריאה, 1975); "חלון" ( הוצאת סימן קריאה, 1980); "66-83, שירים" ( הוצאת סימן קריאה, 1983); "מילאנו" ( הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988); "עין" (הוצאת סימן קריאה, הספרייה החדשה, 1993); "ספר שאל" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997); "זמן" - פואמה מלווה בתחריטיו של משה גרשוני ( הראל מדפיסים, 1997). "שירי האבל" עם הדפסי משי של פסח סלבוסקי (הראל מדפיסים, 2000)."הו קירי יקירי" (הוצאת קשב לשירה, 2000) "שיר הלב" (הקיבוץ המאוחד 2004 ).
ספרי עיון: "מראה אפלה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995) "ספרות ופסיכואנליזה" ( הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998) "אוכל אש, שותה אש"(הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002) "העצמי האמיתי ועצמי האמת" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006) "ויהי במראת הכסף" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007).
מפרסם דרך קבע בעיתונים ובמגזינים("שיחות", "אלפיים", "שבו") מסות ומאמרים המתייחסים לאומנויות ולפסיכואנליזה. שימש כמבקר האמנות של "הארץ".
שיריו תורגמו לשפות רבות: אנגלית, צרפתית, גרמנית, איטלקית, יוונית, פולנית, קרואטית, סינית, רוסית, ערבית.
פרסים: פרס חומסקי לשירה (1983), פרס ראש הממשלה (1996), פרס ברנר (1998), פרס עמיחי (2005)פרס ביאליק למפעל חיים בשירה (2010).
ייצג את ישראל כמשורר בביאנלה לשירה בליאז', בלגיה (1995) וב"עונת התרבות הישראלית בצרפת" (1998).
אצר תערוכות :"מפלס פרטי" (ציור, פיסול, מיצב, צילום) גלריה שרה קונפורטי, 1992; "ייחוד" ( ציור פיגורטיווי), אגודת הציירים ת"א, 1994; "חולון-בת ים (6 צלמים), אגודת הציירים ת"א, 1999. ציוריה של הלן ברמן, אגודת הציירים 2003. תערוכת יחיד לפסח סלבוסקי, ביתן האמנים 2005."גן עצמאות – גן פתוח", ביתן האמנים 2007
הציג בתערוכות קבוצתיות: "משולש ידידותי" עם פסח סלבוסקי ומיה כהן לוי (ציורים ותצלומים), גלריית בי"ס לאמנות קלישר (1998); "מותי א'", (תצלומים) עם גדי דגון, גלריה פאר (1998) . "על גדות הירקון", (תצלומים) מוזיאון תל אביב לאמנות, 2005.
הוראה והרצאות: סדנאות רבות לכתיבת שירה; סמינריון למ"א על ספרות ופסיכואנליזה
באוניברסיטת באר- שבע (2003); סדרת הרצאות במכון ואן ליר על שקספיר כפסיכואנליטיקן (2004) ועל הרוחני בחיי יום יום מפרספקטיבה פסיכואנאליטית (2005).
קרא משורר, פסיכותרפיסט, אמן פלסטי
מזל-טוב, בא חתן! שיר נפלא
שיר יפה.צלול.
ברון בואך משורר נפלא.
נפלא.
ואיזה כיף שאתה איתנו.
ואיזה כיף שמשורר כותב בלי ניקוד. כבר היו לנו כמה ויכוחים על זה כאן. אני באגף חסרי הניקוד.
תודה. משירה לסירה…
ממש לא רע על כן תשירה שיר לסירה
ברוך הבא לאותה סירה
בשביל זה המציאו את האינטרנט? בשביל שיכנסו אנשים, ימחאו כף ויקלידו "נפלא"? פחות מעשר שניות הקלדה. אולי יתאמץ כל אחד מהנוכחים, מי שמסוגל כמובן, ויאמר מה נפלא בשיר?
וברוך הבא למשורר, אני ממחלקת העורבים פה.
כי אני למשל חושבת, בכל תקיפותה של עניות דעתי, שהמשחק שיא-רע, סירה, שירה הוא בטעם רע-דוד משהו. היו לגלדמן טובים יותר, ועוד יהיו טובים יותר אני מניחה.
למירי: כן.
נפלא.
את זה הבנתי כבר, כמדומני.
למה מירי, צריך להסביר כל דבר? אי אפשר לאהוב משהו ולהביע את זה במילה אחת בודדה?
ודאי שאפשר. אבל ב"נפלא" ה-999 זה כבר חשוד.
למה?
אולי באמת אוהבים וזה לא חנופה?
אני לא מוצאת טעם להסביר למה אני אוהבת (או למה לא). כשאני צריכה לכתוב ביקורת לעיתון אני עושה זאת. כשאני סתם רוצה להגיב על משהו, שלא במסגרת מקצועית, מילה אחת או שתיים מספיקות לדעתי. מה, אני צריכה לפרשן ליוצר את יצירתו לפי דעתי? לשם מה? כשעושים זאת לגבי ספריי, אני מובכת. מספיק לי שיגידו במילה או כמה מילים. לא צריך ניתוחי ניתוחים.
מה שכן, אני מודה שאם אני לא אוהבת משהו, או שהוא לא מדבר אלי, אני לא אכתוב מגעיל או רע, אלא פשןט לא אגיב. למה סתם לדרוס ולהעליב?
מדאיגה ההקשה שלך, לפיה כנות שקולה לדריסה ולעלבון. לא פלא שהגרפומאניה שולתתת ברשת. העיקרון הוא מסחר הגון – אתה "נפלא" לי ואני "נפלא" לך. עצוב, נדוש, משעמם – השם ישמור. נוט ניר דה צ"ילדרן. בננות בלוג"ס הוא התשובה הוירטואלית לפוליאנה
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%90%D7%A0%D7%94
המסר שלי הוא הרבה יותר פשוט, יותר בריא גם:
מותר לא לאהוב. מותר להשאיר בצלחת. ולשותים מים אחרי אכילת אבטיח – ינעם.
בשם הכנות הרסו הרבה דברים, מירי, גם נפשות. אבל זה לנושא אחר.
אני מוצאת הבדל ענקי בין ביקורת בעיתון, לכתיבת תגובה בבלוגיה. הביקורתץ נועדה לשרת קהל קוראים, להציע להם את דעתי אם הספר טו בעיני או לא, והסבר לכך. מעולם, אבל מעולם לא נכתבה שוב ביקורת למען היוצר. יהיה זה שקר לומר זאת. אתה כותב למען הקורא (ולעצמך והאדרת שמך כמובן).מה גם שתאמיני לי, ששום יוצר לא נשכר משום ביקורת. מקסימום אן זה טוב, זה נעים ומרגיש מנופח לכמה דקות. אבל אין דבר כזה כנות דורסת בונה. אין. אין ביקןרת בונה. יש הערות בתוך מסגרת העבודה, עם וטרא מייעץ, עורך או במסגרת סדנה. זה הכול. וכאן לא יעזור לדרןס, אלא לתת טיפים מעשיים לאיך ניתן לשפר. זה אני עושה כעורכת. עוד לא קרה שאמרתי לסופר, ספר חרא, צריך לשנות, בוא אני אתקן לך. הצעתי הצעות, זה הכול.
לעומת זאת, בבלוגיה, תגובת המגיב היא למען הכותב, היוצר. לא למען קהל הקוראים. בסופו של דבר, כשאת כותבת טוקבק, את רוצה דבר ראשון שהכותב יקרא. זאת אומרת שאם את "כנה" כדברייך, סתם בא לך לדרוס אותו. או שאת רוצה לתת שאו ליתר הטוקבקיסטים, שלדעתי כאן מסתתר העכבר. לדעתי, כל הטיקבןקים המרושעים, נועדו לשופוני של המגיב שיראו אותו יתר הטוקבקים.
משהו אחר הוא ביקורת שאת כותבת בבלוגך על יצירה של אחר. זה כבר מוגדר בעיני כסוג של ביקורת, כמו הביקורת העיתונאית. אבל לבוא לביתו מבצרו של בלוגר ולהעליב אותו, על שום מה ולמה? מה זה נותן?
דמגוגיה לומר שבשם הכנות הרסו הרבה דברים. ובשם השקר לא?
אני תוהה אם מצג השווא ההרמוני הדביק שמאפיין את התגובות בבננות בלוג"ס הוא השיח הנשי השגור, כלומר בפנים מתחייכות, "את נראית נפלא מותק", ואת הסכינים תוקעים בגב, בשקט, או שזה אופייני לכל בלוגיה ובלוגיה, או שזו מדיניות המוכתבת על ידי מובילי האתר.
אני חושבת שתגובה בת מילה אחת – ותהא "נפלא" או "זיפת" – היא מטופשת באותה מידה. אם רוצים להחמיא/לשמח את הכותב, מוטב לציין מה בדיוק נפלא. עוד משפט, חצי משפט, משהו להיאחז בו, מהנשמה, שיוכיח שבעל הקומפלימנט אכן קרא את הטקסט והתעכב עליו ולא שילם מס שפתיים בהקלדה חברתית של עשר שניות או פחות.
ברוך המצטרף
לכבוד
הלוואי ויכולתי להכתיב טון בבלוגיה, נדמה לי שקטונתי. עדיין איני יושבת בראשו של כל בלוגר ובלוגר, וקובעת מה יכתוב. אם כבר, הדברים קיימים כי זו בלוגיה צעירה ויש כאן עדיין רוח של אחדות וחברות.
גם ברשימות זה היה בתחילת הדרך, כך סיפרו לי, הרבה פרגון שהפך לגועל נפש כאשר הבלוגיה התרחבה והחלה למשוך הרבה קוראים. ואני כאקסית של רשימות, וכאחת מסופגות האש הישירה הכי פופולריות שם, יכולה להעיד על גודל הפגיעה. כן, זה פוגע. לא, זה לא משרת כלום.
בלוגיה היא לא סדנת כתיבה, היא לא מין "עורך קיבוצי ענקי", היא מקום בו אדם כותב משהו בבלוגו, לא כדי שיתנפלו עליו.
לגבי כתיבת מחמאה, את ישר מזהה זאת עם חנפנות, ולא כך. חוץ מזה, שאפשר לאהוב גם בחצי מילה. תאמיני לי, שניתוחים מנופחים על ספריי, מעולם לא עשו לי את זה. אני מעדיפה קצר וקולע.
את באמת חושבת שמעניין מישהו לקרוא את צביר ה"נפלא" הזה? במדיום האינטרנטי, בניגוד למדיום המודפס, יש שני אזורי התייחסות – זה כל הרעיון בתרבות אינטראקטיבית – שני אזורי-התייחסות- גם אזור היוצר, שמשלח את יצירתו לחלל, אבל לא רק הוא. אם תגובות הבלוגרים ליצירה יסתכמו ב"נפלא" חסר תובנות ושטוח כמו הציצים של גולדי גת, זה מעיד בעיקר על חוסר הבנה עמוק של המדיום. הרשת מאפשרת התפתחות דיונים, סיעור מוחות, חשיבה קולקטיבית. מ"נפלא" לא יוצא שום דבר נפלא, רק פיהוקון מתמשך, לאה, וחשיבה קודרת אודות היכולת האינטלקטואלית של הכותבים כאן, בעיקר הכותבות.
שיהיה לך יום נפלא.
לדעתי את מבלבלת עלבונות ליצירה עם ניתוח ענייני אף אם חותך וקשה לגבי נושא מסוים שבו דן הפוסט. בבלוגי ברשימות קיבלתי הרבה תגובות על נושאים עקרוניים שכתבתי עליהם (לא יצירה שלי, אלא פוסטים בנושאים חברתיים וכו"). התעוררו ויכוחים סוערים, וסיעור מוחות, כדברייך, שלעיתים היו מעניינים מאוד ואני מקווה שאולי אולי יעשירו את השיח החברתי. אפילו לי עצמי יצא מזה משהו, כי זה דירבן אותי להמשיך להעמיק ולכתוב בנושא ויצאו דברים מעניינים.
דבר שונה הוא לתקוע עלבונות ליצירה של יוצר, שזה המקום הכי רך בעולם, ועלבונות ודריסה לא עוזרים בו. ואם אוהבים, לא תמיד יש כוח להכביר במילים, לא כי אין דעה, אלא כי אין כוח. ואיכשהו, כמה מוזר, (האם מוזר באמת?) נראה לי תמיד שטוקבק דורסני מכביר במילים, ואילו מחמאה נאמרת תמיד במילה אחת או שתיים. אולי קשה לנו להכביר במחמאות? אולי אנחנו קמצנים, זה כן. אולי לא בא לנו לתת עונג שלם לכותב ולנתח יצירה שלו שאנחנו אוטהבים. ארס קל לנו לתת בכמויות, אהבה לא.
להיפך.
הכי קל בעולם זה להגיד "נפלא".
נפלא לא צריך לנמק.
חשבתי על כך, ואני מקבלת את דעתך, ואף הסקתי מסקנות מעשיות.
נ.ב.
מעניין מה סוג התגובות שציפה גלדמן לקבל כאן
אם ירדתי לסוף דעתך, ואם אנחנו אולי אולי מדברות על אותו דבר שדובר בינינו השבןע, אז גם אני חושבת שצריך הכי הרבה אומץ להכביר מילים טובות על יצירה.
אגב, באמת משום מה, כשמתפעלים מאוד מיצירה, באה חשדנות מצד הקוראים. אני מאוד התמוגגתי מהרומן של תמי גלבץ, וכתבתי ביקורת מצוינת ב-NRG. והיו שם תגובות עוינות מצד המגיבים על כך שהתפעלתי. זה קרה שוב עם ביקןרת שלי על האחרון של אוסטר. נראה לי, שדווקא כאשר מבקר קוטל יצירה, זה מספק יותר את הקורא, מאשר ביקורת שמתפעלת בקול רם. כנראה שיש צורך גדול יותר לקןרא לההזדהות עם אמירה דסטרוקטיבית.
האמת: ציפיתי לתגובה מעין זאת של מירי שחם – משהו די חריף ודי עוין. התפתח אצלי דימוי של השיח האינטרנטי כזירתם של טוקבקיסטים סכינאיים שמרמור כרוני או שנאה עיוורת שוררים בליבם.אך אמרתי בליבי שבבלוג הנשי תהיה לסוג הטוקבק הרצחני הזה גרסה רכה. עם זאת אני מכבד את דעתה של מירי שכתבתי כבר שירים טובים יותר ועוד אכתוב.אשר ל"נפלא" הלא מנומק – אין לך דבר החביב עלי ממנו. "ניפ" ממניף ו"לה לה לה" עושים לי את זה כשהם מחוברים במילה אחת.אם כי ייתכן ששפע יתר בתואר נפלא כלפי שירתי יכול היה לדלל את מעיינה הנובע לרוב מהחסר. אין מה לדאוג השפע הזה לא יגאה בנקל.תודה לכולם ובמיוחד לידידי המסור יקיר שהתפעל מהשיר לעיני כולן.הייתי עגמומי ומתוח הבוקר וה"נפלא" שיפר קצת את מצבי.
נו, נו. שאתה השתלבת פה מהר, בלי עין הרע.
חריף? עוין? סכינאים? מרמור? שנאה עיוורת?
המממ. אולי תנסה לאמוד כמה אלימות חבויה במילים שלך, מול אלה שלי.
יאללה, בננות.
מי שרוצה לקרוא אותי, מוזמן לבלוג שלי בישראבלוג. נמאס לי סופית מכאן.
מירי. אל באפך. לא לך ייחסתי אלימות.
בעיניי תגובתך הייתה חריפה ומעניינת. מה שייחסת לעצמך מדבריי הוא החרדות שלי כמתחיל בחיים הבלוגיים אותן פרשתי בקצרה.אם אפרסם כאן שירים נוספים תחסר לי תגובתך.להית.
למה, מירי, תישארי!
מירי dont go !
מירי, אז אין סיכוי שתצ"פרי אותי במה שהבטחת? תחשבי כמה בעצם מה שדיברנו כאן הולם את הצעתך המופלאה. הזקנים מחכים ללטיפות.
יה וולי, מירי, שלא יחשבו שהמצאתי גם אותך. שמתי לב שכבר חושבים שאני גולדי גת. חחחחחחח…
ומה בנוגע לצאלה כץ? ההייתה או חלמתי חלום? אמרו שמתה השבוע, אחר כך אמרו שהיא המצאה בלוגית וירטואלית. למי להאמין?
אני מבין שבעינייך אני קשיש הממתין ללטיפות. נראה לי שמדובר בטרנספרנס אדיפאלי רב חן.
מוטי, תתפלא, זה לא אתה, זו קונספציה חדשה ומופלאה שהזכויות עליה שמורות למירי שחם. יש לה איזה רעיון מהמם, ואני מקווה שהיא תבצע אותו. רק שהיא לא תברח לנו, אה? כבר הביעה כאן הסתייגות סופית מהבננות.
מענין . גם אני ניסיתי לעצור בעד בריחתה החפוזה והתמוהה באנסטינקט שאמר לי שבעצם מדובר בבחורה טובה ושנונה. שימי לב אגב לכך שבדבריה זכיתי כביכול לצביר שבחים ענק. הדמיון שלה התפרע קצת למראה כמה דברי שבח שנפלו בחלקו של שירי. מעניין מה עבר עליה סביב השיר הזה, נוכחותי בבלוג, תגובותייך, תגובתי. אני הגעתי והיא יצאה. מסתרי הנפשות
נפשה של המירי אכן לא ברורה, אבל משהו אומר לי שהיא עוד תשוב, לא תוכל להינתק מבלוגיית הפוליאנות.
וצברי הנפלא שלה מדברים על נחת הרוח הקלה ששורה על יושבי הבלוגיה, שמחמיאים זה לזה בלי הכרה, לפרשנותה. אנחנו פה שלושה חודשים, ועדיין האהבה שורה במעוננו.
ואני רק רציתי להגיד שאהבתי את השיר מאד.
וברוך הבא.
"אני עוקב אחרי סירה/ ועוקב אחרי העוקב" – אני אוהב את השורה הזו, שעוקבת אחרי ההתבוננות הפנימית (והרי עוקבים בהמשך גם אחרי העוקב-אחרי-העוקב וחוזר חלילה). אבל נראה שכמו שהסירה חומקת מהעין גם השיר חומק לו מאותה התבוננות פנימית, תוהה לגבי הנמשל (אם יש כזה) ולבסוף משתעשע במלים – בדיוק באופן שבו בורחת המחשבה, בורחת הסירה, בורחת השירה מהישג ידינו. ונשאלת השאלה, האם ה"עורב" בשורה האחרונה איננו אלא ה"עוקב" מהראשונה, שראה שאינו יכול לעקוב וכעת נותר רק ממומרמר וצורח "רע, רע, רע" [או שמא העורב הוא מירי שחם המעבירה ביקורת שלילית?]
ברוך הבא בצל בלוגייתנו.
נסה לקרוא את השיר שוב כשתהיה במצב רוח אחר.
כיף לראותך כאן. אשמח לקרוא את כתבייך
קראתי את הביוגרפיה (המרשימה יש לציין!). יהיה לי לעונג לקרוא בבלוג טקסטים על פסיכואנליזה
בעיני, עניין משחק המט הסירה אל האין, מרתק. ורק יש ל הסתיגות משאלת המשל. וראה, איזה סערה ארטפואטית עוררה סירתך שירתך הנעלמת אל מקום ריק/ מכל מבט.
יש בעיה לשלוח אליך מייל (עולה הודעת שגיאה) או שזה רק אצלי?