לרגל פרסום האסופה המקיפה משירתי

כתבתי את הטקסט דלהלן לרגל פרסום האסופה המקיפה משירתי הלכתי שנים לצדך, שהופיעה בימים אלה בקיבוץ המאוחד/מוסד ביאליק. הטקסט יועד לטור אישי באתר הספריה החדשה.

אסופה לא סופית

 

 

כשאדם יוצא למסע אל עבר תכלית כלשהי, אל מחוז חפץ שהצטייר לו כסיבה טובה לצאת לדרך – אין הוא יכול לשער, אלא במעומעם בלבד, אילו הפתעות, שמחות וייסורים יזמן לו מסעו. גם איננו מסוגל להעלות בדעתו מה תהיה מלוא המשמעות של ההגעה: כיצד יתפתחו הדברים כאשר הכיסופים שהנחוהו יימוגו, והאם יתברר שמחוז חפצו אכן הולם את חלומו. קולומבוס הגיע לאמריקה וחשב שספינותיו עגנו בהודו, אליה התכוון מסעו. הנסיבות שנוצרו בהודו-אמריקה הרסו את חייו עד היסוד, ועלו בחייהם של רבים מבני העממים הילידים. ההגעה להודו-אמריקה הולידה חמדנות ואכזריות חסרות גבולות. קולומבוס היה מפקד ימי מצוין בעל כישרון ניווט גאוני למרות שגיאתו המכרעת, אבל אותו קולומבוס עצמו היה שליט יבשתי גרוע ואווילי, שהמיט אסונות על עצמו, על בני משפחתו ועל נתיניו החדשים. תהליכי הוצאתה של אסופה מקיפה משירתו של משורר, שנכתבה במשך כ- 40 שנה, הם הרבה פחות הרפתקניים מן המסע ההזוי להודו-אמריקה, אבל גם היא מוליכה בדרך חתחתים רבת הפתעות, וקשה לשער מראש את כל הכרוך בה.

 

ראשית, המשורר הקורא מחדש בקפידה את שירתו, לומד להכיר את צורותיו הקודמות של העצמי שלו, וחלקן לא תמיד מלהיב אותו. יתירה מכך, במשך 40 שנה משורר משנה את דעתו ביחס לשירה – הבנתו את מעשה הכתיבה עוברת תמורות גדולות, ועל כן שיריו הישנים נראים לו בחלקם נחותים ואפילו גרועים, והוא עשוי להידָּהֵם מן העיוורון שהנחה את כתיבתם ומנחת הרוח שגרמו לו בשעתו. הוא נוכח לדעת ששיריו הישנים הם לא פעם עדות לתמימותו, לבורותו ולמודעותו הרופסת, ולא רק למצבי נפש גרועים ולאהבות מוחמצות. משורר שנקלע למחשבות רעות כאלה, מוטב לו שיזכור גם את השירים הטובים שהעניקו לו נעוריו. מוטב שייזכר בגודל ההשראה שהניעה את עטו התמים, ובהנאה שהפיק מן ההשראה הזאת. כתיבת השירה בנעוריו ובבחרותו היה לה טעם דומה לזה של החוויות המיניות הראשוניות, שאחר כך כבר לא ניתן היה לשחזרן.

 

גרוע מזה. שיריו מתעדים את האמון שנתן בשירה – את גודל החשיבות המיוחדת שהקנתה לה נפשו, והספקן הקשיש שבנפשו מציק לו. האם לא היתה הבחירה בשירה שגיאה גדולה, אחיזה באשליה והזיה? הרי כתיבת השירה, שהמשורר צריך למסור עליה את נפשו ("מצב של פשטות גמורה / שמחירו אינו פחות מאשר הכל", כך אליוט בחתימת 'ארבעה קוורטטים'), אינה מפרנסת את  העוסקים בה, ורק מעטים מוצאים בה עניין בעולם הנדל"ן והקרקסים הארוטיים. אולי ינחם את עצמו בכך שהכתיבה היתה לו כורח כנשימה. עץ אינו שואל את עצמו מדוע צימח עלים ופרחים. ואולי יזכיר לעצמו, כי חיי המשורר שבהם בחר, הקנו לנפשו חיוּת עזה, וסילקו אותו ממעגלם של המתים-חיים, המנוצלים תמיד באכזריות נוראה על ידי "המערכת".

 

גרוע מזה. אסופה גדולה ומקיפה של משורר שכבר איננו צעיר, מחוללת גם חוויה של סופיות, ואפילו סופניות. המשורר האסוף מדמה בנפשו כי אסופתו היא מצבתו וכבר הגיעה שעתו להיאסף אל אבותיו, אל המשוררים שקדמו לו. אבל "בראש טוב" הוא יכול לומר לעצמו שאין מוות אלא מוות-בחיים, וכל עוד תהיה נפשו מכוּוֶנת אל היצירה, לא ימות בו העיקר. ברגע של חסד אפשר שישווה את עצמו למשורר כצ'סלב מילוש, שגם בגיל 90 עדיין כתב שירים נהדרים, והיה מוטרד מכך שטרם מיצה את יכולתו כמשורר וכמתרגם. ברגע של נדיבות כלפי עצמו צריך בעל האסופה לומר לעצמו שהאסופה המקיפה היא תחנה שבה שומה עליו להתחדש שוב – מלון אורחים שעוצרים בו לרגע כדי להחליף כוח ושוב לצאת לדרך.

 

רציתי לומר לכם

רָצִיתִי לוֹמַר לָכֶם דְּבַר מָה

אֲבָל כָּעֵת אֵינִי יוֹדֵעַ

אִם אֵי פַּעַם אַצְלִיחַ לְאָמְרוֹ

אֲנִי אֲפִלּוּ דֵּי חוֹשֵׁשׁ

שֶׁאוּלַי כְּבָר אָמַרְתִּי

אוֹתוֹ דָּבָר

בְּלֹא שֶׁהִבְחַנְתִּי בְּכָךְ

שֶׁבְּרֶגַע מַכְרִיעַ אֶחָד

פָּשׁוּט לְגַמְרֵי

וּמִסְתּוֹרִי כְּצִדְפָּה חֲתוּמָה

הֶעָתִיד כְּבָר הָפַךְ לְעָבָר

וַאֲנִי תּוֹהֶה

אִם אָז כְּשֶׁדִּבַּרְתִּי בִּפְנֵיכֶם

כְּשֶׁנִּסַּחְתִּי אֶת הַדָּבָר

הַאִם שְׁמַעְתֶּם

הַאִם הִקְשַׁבְתֶּם

הֲרֵי אֲנִי עַצְמִי לֹא הִקְשַׁבְתִּי

לֹא יָדַעְתִּי שֶׁסּוֹף-סוֹף דִּבַּרְתִּי

 

וְאִם טֶרֶם אָמַרְתִּי אֶת הָאָמוּר לְהֵאָמֵר

הַאִם בֶּעָתִיד עוֹד יִתְבָּרֵר

מַהִי הַמִּלָּה הַנְּכוֹנָה הָאֲמִתִּית

וְהַאִם אָז תַּקְשִׁיבוּ לָהּ

כְּלוֹמַר לִי

הַאִם תֵּעָתְרוּ לַבָּאוֹת?

בֵּינְתַיִם מִכָּל מָקוֹם

שָׁלוֹמְשָׁלוֹם וּלְהִתְרָאוֹת