השיר והרליגיוזי – הערב בהליקון

מכיוון שאיש מהמטע לא הגיע לערב בהליקון אני מפרסם כאן את הטקסט ששימש את  עיקר דבריי במפגש הזה. הטקסט ארוך מכדי להתאים לתקן התיקשורת הבלוגי , אך אני די בטוח שיימצאו מי שייקראו בו ואף יפיקו ממנו תועלת כלשהי.

עיני השמאלית

 

 

בסוף אותו שבוע בו סיימתי את כתיבת סיפורו של יהל  לקתה עיני השמאלית והשתרר בה ערפל כבד. אובחנה בה סתימת וריד שגרמה להתהוותם של שטפי דם קטנים שחצצו בין העולם לרשתית העין. התברר שהתחלתי לראות  את העולם בעיני השמאלית מבעד לעננה של דם. התרחש בה מעין ליקוי חמה אפוקליפטי. לא צל התפשט על פניה הזוהרים של השמש, כי אם דיסקוס  של דם.

 

הסיפור שכתבתי נקרא  הנקודה,  בגלל נקודה שנוצרה בעינו השמאלית של יהל על ידי שודד רוסי צעיר בשם גרגורי שלחץ עליה בפראות. אפשר לראות את הסיפור כולו כניסיון לפרש את הנקודה, המכונָה על ידי רופאי העיניים 'זבוב מרחף' ,שחרץ גרגורי בעינו של האיש אותו התכוון לשדוד. והנה מייד אחרי שסיימתי את כתיבתו של הסיפור נכפתה על עיני השמאלית מעין נקודה מורחבת, הדומה לצלו של הירח על השמש בשעה של ליקוי מלא.

 

החשש מהתעוורות  הביא לזכרוני משוררים עיוורים כהומרס מילטון ובורחס כדי להחניף מעט לעצמי הפצוע. רופא העינים, המומחה לרשתית-העין של ביה"ח איכילוב, טען באוזני  שמשוררים אינם צריכים עיניים, אבל אם אני גם מבקר אומנות או צייר  אז אני בבעיה  וחובה עלי להחלים. כיוון שאני עוסק גם בפסיכותרפיה שאלתי על הפסיכולוגים. פסיכולוגים הם ממילא לרוב עיוורים, טען. קח את פרויד למשל – הכל אצלו מלא שטויות ושקרים. איש לא המתין בתור אחריי, והיה לד"ר עדיאל ברק, זמן להרעיף עלי קטע מהגותו.

 

עדיאל וברקיאל הם שמות של מלאכים הפועלים בהיכלות השמימיים לפי חזיונותיהם של הכוהנים הצדוקים ששכנו במערות ים המלח, אבל ספק אם רופא העיניים שלי ידע זאת. עדיאל הוא שומר הסף של הרקיע השביעי ואילו ברקיאל שוכן ברקיע השני. הברק כמו הנוגה היא מאופני ההתגלות של האלוהות. מכל מקום, השמות המטאפיסיים בהם כונה הרופא, יש להם קשר משמעותי לעולמו של הסיפור שכתבתי על יהל.

 

מהסיפור עולה כי יהל הביא על עצמו את המפגש האלים עם שני בריונים רוסיים בגלל סערת נפש התאבדותית שתקפה אותו כשהכין הרצאה על דימויי האלוהים בשירתו המטאפיסית של דניאל כסיף, המשורר החביב עליו. העבריין אליו נמשך ואותו הזמין לביתו נקרא אלי והוא שהביא עמו בהפתעה מרה את חברו גרגורי. שני הנערים האלה היתה להם מזימה משותפת להכות אותו ולשדוד אותו. מכל מקום, כבר בסיפור ההוא צף הקשר בין שמו של  אלי  לעיסוקו של יהל  בדימויו של האל במקרא כפי שזה נדון בשיריו של כסיף.

 

"אלי" ממצה את הבעיה  המטאפיסית של כסיף ויהל כאחד – לאל יש תמיד דימויים פרטיים המגמדים ומעוותים את יישותו. המאמינים עושים בו שימושים ההולמים את צרכיהם ועל כן מדמים אותו כל אחד לפי צורת נפשו. אלוהי החמורים בוודאי נראה להם כחמור, אמר חכם יווני אחד שהתגורר באלאה.  את הפגיעה בעינו של יהל מייחס הסיפור ברמיזה להופעתו של האל הפרטי האכזר, ממנו ניסה הסיפור להשתחרר, בדמותו של  נער רוסי. מכל מקום, שמותיו המלאכיים של רופא העיניים מרמזים לעולם של דימויים מדהימים ביופיים ונשגבותם של האל ומלאכיו, שרחוקים מאוד מדימויו של האל במקרא.

 

הכוהנים הצדוקים פרשו מהמקדש למערות מדבר יהודה בגלל מחלוקת הנוגעת לראייה. הם העדיפו את לוח השמש שאת כל מועדיו ניתן לדעת מראש באמצעות חישובים, על לוח הירח שהיה תלוי תמיד בעדות ראייה על מולד הירח. יתר על כן החטא המטאפיסי המכונן לדידם היה ירידתה של כת מלאכים אל הארציות בגלל תשוקתם לבנות האדם שהעירה בהם הראייה. ויראו בני האלוהים את בנות האדם כי טובות הנה, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו….הנפִלים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן אשר יבואו בני האלוהים או בנות האדם וילדו להם המה הגיבורים….וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום, וינחם ה' כי עשה את האדם…. ויאמר ה' אמחה את האדם…. בראשית ו:ב-ז. המלאכים בלבלו בין יפות וטובות. עינם ראתה יופי נשי שעורר בהם תשוקה כה עזה עד שויתרו בגללו  על קרבת האלוהים. היופי הזה תעתע בהם לחשוב שבנות האדם טובות הנה, כאילו היו היפה והטוב מלים נרדפות. רק לעתים נדירות יש ממש בתעתוע זה של התודעה. מכל מקום, גם לעולים בסולמות המטאפיסיים עדיין ממתינות שם סכנות הראייה – יש בעליונים מה שמותר לראות ומה שאסור, ואפשר להציץ ולהיפגע.

 

מה נורא כל כך במבט המשתוקק שהבודהה מדבר בו בפתיחתה של דרשת האש הנודעת: "הו נזירי הנווד, העין בוערת, המראות בוערים, תודעת הראייה בוערת, תפיסת הראייה בוערת. גם כל הרגשה נעימה, הרגשה מכאיבה או הרגשה ניטרלית (שאינה נעימה ואינה מכאיבה), שנוצרת בשל תפיסת הראייה אף היא בוערת. במה היא בוערת? בוערת באש ההשתוקקות, באש האיבה, באש התעתוע. אומר אני שכל זה בוער בלידה, בהזדקנות ובמוות, בעצב ובמרירות, במכאוב, ביגון וביאוש."

 

מצד אחד, המבט בורא את המציאות כפי שהיא נראית לנו. העולם הוא בראש ובראשונה המציאות הנראית הנוצרת על ידי מנגנוני הראיה וחלקי המוח הקשורים בהם. הים, השמיים, האדמה,כל הצומח, החיות, החרקים, יצורי המים, הציפורים הבריות כפי שאנו רואים אותם כולם מעשה העין. לדבורים עיניים אחרות והן חיות בעולם אחר. מצד שני, העין מתוכנתת לאחוז במושאי תשוקה, שהנעלים שבהם מבחינתה הם אלה המצטיינים ביופיים הפיסי. זאת למרות שברור כמעט לכל, בשעת בירור ראציונאלי, שהיפה איננו הטוב.

 

בעולמו של יהל  כמו בעולמם של הומוסקסואלים רבים התשוקה בוחרת את מושאה לפי מראהו. כמעט אך ורק לפי מראהו. הומוסקסואלים אלה  כה מכורים להשתוקקות המכוונת על ידי המראֶה – עד שהם מסרבים להכיר את מושאיהם לפני המעשה המיני וכמובן לאחריו. יתר על כן, גם מראית העין המעוררת חשקים, אינה דימוי הנראה באור רב אלא צורה הנראית באור מועט או מועם, באפלולית או בחשיכה. ניתן להניח כי בתנאי תאורה כאלה גם הדמיון תורם את חלקו ביצירת הדימוי הנחשק. במלים אחרות, כשם שהעין יוצרת את עולם הנראה, בה במידה היא גם יוצרת את מושאי התשוקה.

 

בהשתוקקות לפי העין יש גם צד דמוקרטי מרדני, שכן באולם הריקודים או בגנים הליליים  או במרחצאות האפלים – באותם מקומות  בהם לוכדים המבטים את מושאיהם –  לא מתקיימת האבחנה בין פרופסור לנער שליחויות, בין איל הון לאופה פיצות, אלא אך ורק לפי מראיתם. הירארכיה המיוסדת על מראית העין מחליפה כל הירארכיה אחרת. הירארכיה כזאת היא במובן מסוים נקמתם המתוקה של ההומוסקסואלים בסדר החברתי הנוטה לדחוק אותם אל השוליים הדחויים, אך היא גם פתח לכל אשליה ההולמת את עקרון העונג. מחיקת הסובייקט הנפשי הכרוכה בכך היא תועבה גמורה – תבל.

 

יהל התעניין בנפשם של מושאי חשקיו ככל שהתבגר, אך בסתר, תשוקתו הייתה נאמנה  עדיין לטבעה המקורי האוניברסאלי – לצורה הנראית. גם הטרוסקסואלים כידוע בוחרים את מושאי תשוקתם בראש ובראשונה באמצעות המבט- כתוצאה מתיכנות גנטי אוניברסאלי. למרות שברור לכל שהלהיטות העיוורת אחרי בנות אדם יפיפיות, או אחרי זכרים חטובים ומקועקעים, כבר הביאה סבל רב לכל המשתוקקים. המבט המשתוקק הוא עיוור מטבעו.

 

המבט המאוהב לא רק מעדיף ומשלה על ידי הבלבול בין היפה לבין הטוב.העדפתו גם גורעת תמיד מהזכות לחסד ולאמפתיה של כל אלה שאינם מושאי תשוקתו. הליכתו של ישוע אל המצורעים היתה  לא רק מרי כלפי נידויַם על ידי חוקי הטומאה המקראיים, אלא גם העדפת החמלה על התשוקה הכרוכה ביופי הנראה בעין. סיפורו של פלובר סאן ג'וליאן נחתם בכך, שגיבורו אשר רצח בשוגג את הוריו, מחמם בגופו, בליל סערה מקפיא, את גופו הערום של קבצן מצורע, ומגלה בין זרועותיו את ישוע. הסיפור הזה נצרב בתודעתי אף שקראתי אותו לפני שנים רבות.

 

יהל סבר אמנם כי ירידתו לשאול של הנקודה באזור התחנה המרכזית היה בה תמיד משהו מצליבתו של ישוע בין  הגנבים, מעין גאולת הביבים, או גאולה דרך הביבים – חיבור אל שורש ייסוריו של האדם. אך עם זאת קשה היה לו להבחין בין חמלתו לבין תשוקה על פי מראית העין. אלי העבריין הגרוזיני היה בחור נאה במיוחד והזכיר לו, כך טען באוזניי, את דיוקן אביו בתצלומים ישנים כשכפפות אגרוף לידיו. מכל מקום, תשוקתו הראתה לו את טבעה  המשלֶה והסודי– הוא הכניס לביתו רוצח ושודד וביקש לחבקו, וביקש אחר חיבוקו.

 

אשר לי, ספק אם מראית העין מנהלת כיום את תשוקתי. במה חטאתי איפוא בסיפורו של יהל, ועל מה ולמה לקתה עיני ? באורח רציונאלי למדיי אני נוטה  לראות את התערפלות העין כתגובה פסיכוסומאטית לכשל מנטאלי כלשהו.

 

בממד המטאפיסי של הסיפור אפשר שהייתי צריך להרחיב  את הדיון באינטראקטיביות של דימויי האל. לא רק האדם טועה באל, אלא אפשר שהאל עצמו מטעה אותו. האל בוחר להראות את עצמו תמיד  במסכות הנאותות לנמעניהן, בדימוי שנמעניו מסוגלים לשאת ולהבין. לכל קבוצה אתנית נתן הבורא את האלוהים והדת ההולמים את יכולתם (את האל "שמגיע להם"), אף שתכלית כל הדתות היא אחת: להכיר בבורא העולם ולשמור ולקיים את בריאתו. כאשר אלוהי היהודים מתחזה לישוע ומביא על עצמו מוות בצליבה – במוות האכזרי שנקטו הרומאים כלפי עבריינים ומורדים במלכות – הוא כובש את רומא כולה. סגנון דיבורו בפי נביאיו הולם תמיד את אוזניהם של שומעיו ולא רק את הפסיכולוגיה והרפרטואר האידיומטי של הנביא.  אסונו ההרסני של יהל היה בכך ששלילת דימויי האל המקראיים הותירה אותו למעשה בלא שום אל. הממשי נעלם כשזוהתה שרשרת המסמנים, שלא היטיבה לתארו בגלל הכשל הבלתי נמנע שבמעשה הסימון והסימול.

 

אבל ככל שאני מתבונן בטבעי ובאורחות התנהלותי אני מבין שחטאה של ראייתי הוא בעיקר בהבלחות לא מבוקרות של משאלתי  להיות בעמדתו של היודע, ושהופעתו של צורך זה מעכבת לעתים את חמלתי או מרדדת את יכולתי האמפתית, במידה מסוכנת משניתן לשער לזולת ולעצמי.

 

כאשר אתה מעריך את שירתו או ציוריו של אדם באובייקטיביות  אתה יוצא במידה מסוימת ולעתים יתירה  מרשותה של העמדה האמפתית. היוצר משקיע את נפשו ביצירתו, ותולה בה ציפיות רבות. הוא מייחל לכך שתביא לו הערכה ואהבה מקהילת הקוראים או הצופים. והנה בא לו המבקר, ולפי כל כללי הביקורת והפרשנות כאחד מנתק את היצירה מיוצרה, ומעריך אותה באופן "אובייקטיבי". אם היצירה טובה ואתה יכול לשבח את האדם בפניו

ולרמוז לו שהוא כותב כגוגול או מצייר כטיציאן – אתה טוב ומיטיב ואמיתי גם יחד. אבל האפשרות הפשוטה והשכיחה שמה שאתה קורא הוא גרפומניה ומה שאתה רואה הוא קשקוש רופס, מעבירה אותך לאזור מסוכן בו האמת שבפיך תיחשב התקפה אכזרית שתביא בהכרח, במוקדם או במאוחר, לתגובה אלימה, או לפחות לפגיעה ברבדים תוך נפשיים של היוצר. כמעט תמיד אני מתחמק במקרים מעין אלה מהשמעת דעתי, אבל לרוב היוצר יודע את השקפתך על יצירתו גם אם שתקת והתחמקת. עם זאת, לעתים, משהו משתבש מאוד גם כשאתה מגיב ברגישות סבירה.

 

לראייה הנה  המקרה הבא. טלפן אלי  א"ג וביקש את עזרתי בהכנות לכתיבת עבודה לתואר דוקטור. הוא כבר כתב עבודת מ"א על המספר כתרפיסט באחד מסיפוריו של א"ב יהושע וכעת התכוון להרחיב את היריעה ולהראות כי גם בסיפורים אחרים שלו נוכח פסיכותרפיסט. כיוון שידע שאני פסיכולוג קליני העוסק בפסיכותרפיה ואף קרא את ספרי על הפרשנות הפסיכואנליטית לספרות, ראה אותי כיועץ ההולם את צרכיו. כדי שאדע במה מדובר שלח אלי  את עבודת המ"א שלו. הוא הציע לשגר אלי גם מכתבי המלצה דבר שעורר אצלי תמהון קל, שהרי לא ביקש להתקבל אצלי לעבודה. זה לא היה הדבר המוזר מכל בפנייתו.

 

א"ג פגש אותי בעבר נסיבות חברתיות הומוארוטיות. נפגשנו באחד מאזורי החיזורים ההומוסקסואליים ושוחחנו ארוכות על ענייני ספרות ואף המשכנו לשוחח בטלפון. עם זאת מעולם לא נפגשנו שוב, והתקשורת בינינו גוועה אחרי שכל התכניות שרקמנו להיפגש לא התממשו. כחצי שנה אחרי שכבר חדלנו לתקשר הוא  טלפן  אלי לפתע, ושוחחנו קצת על יסודות הומוארוטיים בשירתי בגלל עבודה אוניברסיטאית שהכין באותם ימים. אני זוכר את עצמי מסביר לו שתמיד השתדלתי ששירתי לא תיכלל בקטגוריה של gay poetry. לאחר מכן לא שמעתי ממנו כחמש שנים. כאשר טלפן אלי בבקשה לסייע לו בכתיבת הדוקטורט לא הזכיר את תקשורת העבר שלנו מכל וכל, והסביר שהוא מכיר אותי מהכתובים. כיוון שנהג כך גם אני לא הזכרתי את היכרותנו ואף אני נהגתי כאילו אני נתקל בו לראשונה. במחשבה שניה, מכך שלא הזכיר את הכרותנו ואף הניח שלא אזכור אותו, אפשר לייחס לו  העדר הערכה עצמית נאותה. הריהו בעיני עצמו אדם שאין לו חשיבות גדולה לאדם כמותי, אדם שאין זוכרים אותו. דבר זה ניכר גם מכך שהציע לי מכתבי המלצה.

 

לבקשתי הוא שלח אלי את עבודת המ"א שלו, כדי שאתרשם אם יש לי עניין בנושא ובהדרכתו, ובמקביל התחיל להתקשר אלי מידי כמה ימים לשיחות הנוגעות בעניינו. התחלתי להיות מוטרד מהשיחות הללו שהפכו לשיחות הדרכה טלפוניות והצעתי לו שהייעוץ יינתן רק בפגישות. שאלתי אותו אם יוכל לשלם בעד ההדרכה את מחירה של שיחה טיפולית –  420 שקל לכל פגישה,  והוא השיב בחיוב. הוא רצה שאקרא את אחד מסיפוריו של א"ב יהושע  בו החל להתמקד, ואני אמרתי שלא אספיק לעשות זאת, אבל שאני מבקש  לאמר לו דברים עקרוניים על עבודת המ"א ששיגר אלי, שיסייעו לו מאוד בכתיבת הדוקטורט.

 

א"ג הופיע בשעה היעודה וציין מייד בכניסתו כי טוב לראות את האדם שמאחרי  הספרים והטלפון. אחרי גישושי פתיחה השמעתי לו את התרשמותי, שעבודת המ"א שלו היא מעניינת ומקורית אך מיושנת מאוד מצד ההגות הפסיכואנליטית. נראה הוספתי,שלמנחיו היה ידע מוגבל מאוד על מצבה העכשווי של התיאוריה הפסיכואנליטית ועל הבנותיה את תהליכי הריפוי. הנה למשל, המושג טרנספרס שטבע פרויד, מופיע בכתיבתו בלי שום מודעות לביקורות מאוחרות על הסברים לדינאמיקה הבינאישית שבין המטפל למטופל. הצעתי לו רשימה של ספרים (ויניקוט, קוהוט, מיטצ'ל ואחרים)באמצעותם יוכל לעדכן את מושגיו ויעצתי לו לכתוב מחדש את הפרקים הפסיכולוגיים בעבודת המ"א לפני שהוא כולל אותם בעבודת הדוקטורט. זה היה עיקר שיחתנו.

 

כבר בשעת השיחה חשתי בהתנגדות שקמה בו לדבריי, וייחסתי זאת לכך שלמעשה הכבדתי עליו. הוא ביקש להקל על עצמו באמצעות הידע שלי, כי אצה לו הדרך לסיים במהירות את כתיבת הדוקטורט. ואילו אני שלחתי אותו ללמוד דברים רבים עליהם טרם שמע. דנו קצת במצב שנוצר ונהגתי בו בסמכותיות מסוימת ואפילו במידה של תוקף כדי להבהיר לו עד כמה דיוניו הפסיכואנליטיים מיושנים. לרגע נראה היה שהתגברנו על המכשול הזה. אבל נוצר לתקשורת בינינו  מכשול אחר כלפיו לא הייתי מודע כלל ועיקר.

 

כמה ימים אחרי הפגישה שיגר אלי א"ג ס.מ.ס בו טען שפגישתנו היתה סתמית ותפלה. נדהמתי קצת, כי אני ראיתי בה את ראשיתה של הדרכה שתפתח בפניו ידע חשוב בתחום הפרשנות הפסיכואנליטית לספרות. כתבתי לו כך, והוא השיב שהשקפתו על ערכה של הפגישה שונה והוא מבקש לכן שאחזיר לו את מחצית הסכום ששילם בעדה. יתר על כן, לפי השקפתו הגעתי לפגישה לא מוכן, כי לא קראתי עדיין את סיפורו של יהושע בו ביקש להתמקד. טיעוני שקראתי לקראת הפגישה את עבודת המ"א שלו וששוחח אתי כמה שיחות מקדימות בטלפון לא הזיזו אותו מדעתו.

 

רגש של פגיעה העיב על יומי. נפגעתי מביקורתו, וגם מכך שהיה נכון לשרוף באחת את סיכוייו לקבל ממני הדרכה נוספת. הצעתי להחזיר לו את כל הסכום ששילם, אם יחזיר לי את הקבלה שקיבל. אבל התברר שהשליך אותה. אחרי כמה ימים גאה  בי כעס על התנהגותו, והודעתי לו שאינני מתכוון להחזיר לו את הכסף לפני שאחשוב על העניין. האפשרות שאחזור בי מנכונותי להחזיר לו 210 שקלים  הולידה בו תגובה פראית. הוא איים שיפנה לעו"ד ו/או ישגר מכתב לועדת האתיקה של איגוד הפסיכולוגים, שתביא לשלילת רישיון העבודה שלי .

 

למקרא הדברים האלה שנכתבו בסמסים נתקפתי בהלה. ניכר היה שהאיש

לקה בהתקף פרנואידי כלפי, והוא מבקש להרוס אותי כמנחה וכפסיכולוג גם יחד. הצעתי לו שאתייעץ במנחה האוניברסיטאי שלו ואניח לו לשפוט בינינו. אך הדבר גרם לו פרץ בהלה והוא טען באזני בלהט שתהיה זאת הפרה חמורה של האתיקה הטיפולית. למשמע בהלתו הבטחתי לו שלא אעשה זאת, למרות איומיו הילדותיים לשגר מכתב לוועדת האתיקה. בעמקי נפשו, כך הצטייר, הוא פנה אלי לטיפול ולא להדרכה.

 

ככל שלא חשבתי על האירוע – האשמתי בעיקר את עצמי. נכונותי היתירה והייצרית להיות בעמדת המדריך, הביאה לכך שיצרתי דגם של הדרכה שגירה בא"ג נחיתות עמוקה. נקודת המוצא של ההדרכה הייתה הליקויים החמורים בעיניי של עבודת המ"א שלו. הוא הבין את עמדתי, וכך הפכתי לאויבו המבקש להרוס את ערכה של יצירה שהקנתה לו תחושה מסוימת של ערך. בהיותו כנראה  אדם בעל תחושת ערך ירודה מאוד הסתייגותי מעבודת המ"א שלו היתה בגדר מכה קשה אולי אפילו רצחנית, גם אם הטעמתי באוזניו את מקוריותה הרבה ואת היותה אינטליגנטית מאוד. מכאן שההתקפה שלו על ההדרכה שלי היתה סימטרית ונקמנית. היא היתה צורה עקומה של מגננה על ערכו. לא פעם ההשלכה היא קו הגנה האחרון מול הצפה של רגש נחיתות קשה מנשוא.

 

נוכח ההבנות האלה הודעתי לו שבגלל מצבו הרגשי, כפי שהוא מצטייר מהתנהגותו כלפי, אחזיר לו 210 שקל והחלק השני של הסכום ששילם ילך למיסים השונים . הוא התקצף כמובן מהניסוח הזה, והודיע לי בס.מ.ס "שהפוסל  – במומו פוסל", ושיכול היה לדווח על כל ההתרחשות הזאת לועדת האתיקה, אבל הוא לא יעשה זאת כדי לא לפגוע בפרנסתו של אדם…ייתכן שהניסוח הלוחמני האחרון נועד לרמוז לי, שהוא מקווה שלא אנקום בו ולא אשתף את המנחה האוניברסיטאי שלו  בסוד ההתרחשויות, דבר שעלול היה לפגוע בתקשורת ביניהם.

 

יוצא אפוא אמרתי לעצמי שמצב של ראייה זכה בה הייתי נתון בשעת הדרכתו של א"ג היה בו בזמן מצב של עיוורון. המדריך הצליח כביכול ובכך נכשל. בשעת ההדרכה לא ראיתי את נמענה, שתפס אותה כהתקפה רצחנית על תחושת הערך שלו. עיני האחת הייתה פקוחה והשניה עיוורת. ייתכן שהערפל שלקתה בו עיני הוא תזכורת קבע: הראייה ואפילו הראייה הזכה, יוצרת בהכרח גם את עוורונה.

 

האם תחזור עיני השמאלית  לתִקנה?  ד"ר עדיאל ברק טוען כי עליו להזריק לתוכה סטרואידים כדי לרפא את הבצקת שנוצרה ברשתית המדממת. לדעתו סיכויי החלמה שלה טרם אבדו. אבל רמיזה מסתורית, שנראתה במבט ראשון כמעשה של השגחה פרטית מרושעת, מאיימת קצת על החלמתה. ערב אחד כשירדתי לקניות מצאתי ליד תיבת המכתבים מכתב המיועד לסוזנה אחת המתגוררת ברח' ויצמן 73. אני מתגורר בשלומציון המלכה 73 וכך התגלגל המכתב לכתובתי. על המעטפה הייתה תווית המציינת דחיפות והמוען היה מעבדה רפואית בבלגיה, ועל כן החלטתי להביא  את המכתב לנמענו במהירות האפשרית. ויצמן 73 נמצא במרחק הליכה קצרה משלומציון 73.

 

קל תנועה כשלוח לדבר מצווה הגעתי לבית קומות גבוהה ששוער יושב דרך קבע באולם הכניסה שלו. נכנסתי לאולם כדי למסור לו את המכתב ולתדהמתי גיליתי שעינו השמאלית מכוסה בקופסה אליפטית קטנה מפלסטיק שצבעה שחור מבריק. הקופסא הייתה מהודקת אל ארובת  העין בחוט, מעין זה שהידק את הרטייה השחורה של אדוני מלחמה כאדמירל נלסון וגנרל דיין.  נבהלתי ממראה השוער סתום העין, וראיתי בו סימן לגזירה שאין להשיבה. אך במחשבה שנייה, אמרתי בלבי, הנה שער למעשה תיקון: אדונַי צבאות הוא עיוור מטבעו ואדוני חסד עיוור אף הוא – אבל עין אחת במידת החסד ועין אחת במידת הדין מאפשרת ראות שלמה. ברוך הפוקח עיוורים.