השלום והברכה

שלום לכל הקוראים,
זמן רב שנעדרתי מהבלוג. חלק מהזמן נעדרתי מחיי.  (דלוג על הרים קיפוץ על גבעות של הימים,
מסע דילוגים חסר פשר).
אבל אולי לכל דבר יש סיבה ומסובב.
גם איבדתי את הסיסמא ויעל היקרה הואילה בטובה לזכור אותי ולשלוח לי אותה.  תודה יעל.  
לא פעם אני נעלמת בזמן, נעלמת מן הזמן, ובתעלומה מפני עצמי ובשרי.  ככה שאתכם הסליחה.
והלוואי ואוכל לסלוח לעצמי שכך אני.  נעה בין ערי המקלט של חיי.  

בכל אופן קללת או ברכת השירה הרובצת על אישיותי באופן כפייתי, לא פגה.  היא מקועקעת חזק
בכל נימי ובשסה  וכו'.  (לי אולי היו צריכים לקרוא סשה, שם שאני די אוהבת).

ועוד סיבה להעדרות או ההיעלמות היא שאני ממש לא יודעת להיות טוקבקיסטית.  לא יודעת להיות מעשה משזר באף מקום.  מן אואטסיידרית.  לפחות אם היתה בי איזו מיציות איזו עסיסיות.  
בכל אופן ערימות החומר שלי רבות, מגובבות. ומרוב עצים וכו' אני מתנכרת בנוסף לכל לכתיבה.  לא יודעת מה לשגר. לכן תמיד אני בוחרת על עיוור דברים.  אני לא מתוכננת.  וזה עוד מינוס.  אבל אולי ימצא לי פלוס שיאהב את זה ונתחבר לאהבה.

להלן שיר שכתבתי ביום כלשהו:

אמרתי לבת דודה שלי:
"את נביאה".
"זה נכון.  האשה שראית בחלום
לבושה בירוק, אכן הופיעה במציאות
לבושה בירוק
ונדמה היה לה 
שאכלה עשבים שוטים.
אם תבוא אליך שוב בחלום
תגידי לה, די. 
עכשו משיש לה תותבות שתאכל את עצמה
במניפולציות שלה
ושלא תעמיד פנים שהיא לא משנה מה,
היא לא תצליח לקחת את שרירי
התעוזה של הגלדיאטורים.
אני מזהירה בזאת את השור המועד שלה."

ועוד שיר:
וכשהאור פיכה
איש לא יכול היה במזרק אחד שבא לחלום
לחלוט את דמי להפכו לסתם דם.
דם אדם בי
איש לא יפסיק זרימתו.
הנני עוד חי
אף כי דמונים בחלום
ניסו לנקב את זרועי
לשים בי אולי הנרקומניות הנפשית שלהם
שרוצה גרס
ללעוס אותי כמו עשבים.