המחלה

בשנת 1862 פרצה מחלה איומה שהפילה חלל רבים ממשוררי איסלנבאד וסופריה. הראשון שהשגיח כי המחלה פוגעת דווקא באנשי העט היה רופא צעיר ובלתי מנוסה ושמו היינה. ואולם הנחתו הראשונה כי ברחבי איסלנבאד מצוי דיו רעיל התבדתה במהרה.

רשימת הנפגעים הארוכה מנתה את רודולף לאמברג, יוהאן הארדספר, גיאורג דק, הוגו וקהרלין, רוברט ריסט ועוד רבים וטובים. למחלה היו סממנים מוזרים ובלתי מוכרים עד כה. תחילה היתה פוגעת בחלומותיו של החולה. ברגע שנרדם היו תוקפים אותו ביעותים איומים עד שהיה צורך להחזיק אותו ער כדי שלא ייפח את רוחו בשנתו.

בשלב הסופי שלה, הקשה מכל, היתה המחלה פוגעת בלב. אט אט היה הופך קשה וקר כאבן עד שהיה מתחיל להתפורר ופירוריו היו מחליקים לאורך העורקים והורידים, פוקקים אותם ומביאים מוות אכזרי וכואב על החולה.

כשפשטו השמועות על המחלה אחזה בסופרי איסלנבאד אימה נוראה. אף המיוסרים שבהם לא חפצו למות כל כך מהר ובדרך כה אכזרית, שאין בה לא כבוד ולא תהילה ואפילו שם אין למחלה.

אף על פי שלא נמצאה לכך הוכחה רפואית בחרו הכל לראות במחלה מחלה מדבקת. חבורת סופרים המשוחחים יחדיו סביב שולחן בבית קפה קטן בעיר האמנים קאטניה הפך מחזה נדיר עד שנעלם לחלוטין מנופה של המדינה.

רבים מאותם יוצרים מוכשרים שעצביהם לא עמדו באימת המחלה בחרו למשוך ידם מן הכתיבה. עבור אחדים מהם זה היה מאוחר מדי לפי שכבר נחשבו לסופרים בעיני כל. אחרים שהזדרזו להיבדק הופתעו לגלות שכלל אינם נחשבים לסופרים ועל כן אינם נמצאים באוכלוסיית הסיכון (בשורה שהיה בה הרבה מן השמחה אבל גם לא מעט מן העצב).

עבור העולם יתכן שהיתה במחלה ברכה מסוימת. אחדים מן הסופרים והמשוררים האיסלנבאדיים כתבו את יצירותיהם הגדולות ביותר בתקופה קשה זו. בין היתר אפשר להזכיר את רודולף פגניץ שבשוכבו על ערש דווי כתב את "נקרולוג" המפורסם שלו, ללא ספק אחת היצירות הגדולות והחשובות שבספרות העולמית, כמו גם את השורות האלמותיות של המשורר פרדריך שנויבר:

"הו, פירורי ליבי, לב פירוריי

נעימת המוות בקולו של מאי"

על אף מאמציהם הכבירים של הבכירים ברופאי איסלנבאד לא נמצאה תרופה למחלה. למרבה המזל היא פשוט נעלמה כלעומת שבאה, ובחלוף כמה חודשים של חששות יכולת כבר לראות חבורת סופרים משוחחים סביב שולחן בבית קפה קטן בקאטניה.

אך כל הנוסע היום בכביש וימאר פרזדן יוכל לראות את המספר הרב ביותר של סופרים מקובצים יחדיו בחולפו על פני בית העלמין הישן בפרברי שרדן, שם עומדות בדומיית נצח שתי שורות ארוכות של מצבות אבן שחורות.