חוטי תיל / פיליפ לארקין

פיליפ לארקין

חוטי תיל

גַּם סְבִיב עֲרָבוֹת הַפֶּרֶא חוּטֵי חַשְׁמַל פְּרוּשִׂים

וְכָךְ יוֹדְעִים זִקְנֵי הָעֵדֶר שֶׁלֹּא לְהִתְפַּזֵּר

אֲבָל הָעֵגֶל יְרַחְרֵחַ תָּמִיד אַחֲרֵי מַיִם טְהוֹרִים

יוֹתֵר. לֹא כָּאן. בְּמָקוֹם אַחֵר. מֵעֵבֶר לְחוּטֵי הַתַּיִל

עַד שֶׁהוּא נִתְקַל בְּאַלִּימוּת חוּטֵי הַתַּיִל

שֶׁקּוֹרְעִים אֶת הַשְּׁרִירִים שֶׁלּוֹ בְּלִי וִתּוּרִים

מֵאוֹתוֹ הַיּוֹם הָעֵגֶל הוּא כְּבָר פַּר בּוֹגֵר,

עִם גְּבוּל חַשְׁמַל לחֹפֶשׁ הַחוּשִׁים.

Wires

The widest prairies have electric fences,

For though old cattle know they must not stray

Young steers are always scenting purer water

Not here but anywhere. Beyond the wires

Leads them to blunder up against the wires

Whose muscle-shredding violence gives no quarter.

Young steers become old cattle from that day,

Electric limits to their widest senses.