עשי לי בובה

יותר מ"ללקה" עצמה, ומהרגע האינטימי שבו נוצרה, מתגלה כאן מתח בין ה'ריק' לבין ה'מלא': ה"ללקה" איננה בובה אמיתית, אלא בובת-סמרטוטים מאולתרת, נטולת תווי פנים, חסרת ידיים או רגליים. מעין בובה גולמית, עשויה מגבת, שהאם גלגלה ומוללה בידיה. אם תישאר 'גולם' ריק וחסר חיים או תהפוך לבובה משמעותית, הנזקקת לטיפול ולתשומת לב – זה תלוי בכוח הדמיון והשכנוע העצמי של הילדה.

ה'ללקה' של גרטנר, רשומה ומעוטרת בדגמי ריקמה רשומים, מייצגת תהליך עיקש של מישמוע וסימון המתחיל מאפס, של הפיכת חפץ אדיש וריק לגוף פרטי וטעון. הבובה, כמו הילדה שקבלה אותה, "נולדה עם מה שיש וחיה עם מה שאין". אך דווקא מתוך המוגבלות הזו, רואה גרטנר בבובה מאמץ ליפות את החיים ולהראות את הצד הטוב שבהם. כשהיא רואה בבובות "פיסות זיכרון מידיה העמלניות" של האם, משכפלת גרטנר את הזיכרון הזה ומחזירה לאמה את הבובות באופן מעטיר וסימבולי.

איטה גרטנר העבירה את ה'ללקה' מחומריות "רכה וחמימה" של בד המגבת, כפי שנחרתה בזיכרונה, לנייר, עליו יכלה להמשיך ולעבוד. היא הרטיבה את גיליונות הנייר והפכה אותם לחומר רך וגמיש, שאיפשר לה לגלגל אותם ולקפלם, עד שהגיעה לצורת ה'ללקה' מהמגבת. הנייר הרטוב שהתיבש והקשיח, מסמל לגביה תהליך של התקשחות הזיכרון. לפיכך, הוא משמש מצע לשפה הרישומית שפיתחה גרטנר בשנתיים האחרונות: שפה של תכי רקמה מתפתלים, רשומים בעטים צבעוניים, ומייצרים הצלבות ורשתות של קווים ודגמים. שפת הריקמה שייכת גם היא למחוות הזיכרון של גרטנר לדמות אמה ולחינוך שקבלה בילדותה לקראת תפקידיה הנשיים כאישה בוגרת. בין דגמי הריקמה מופיעים, לעיתים, קרעי משפטים בתחביר פואטי, הפונים אל האם ומנהלים אתה דיאלוג פנימי. "ידי זבו רוך ואת לא הרגשת מאומה", היא מטיחה בדמות האם המתה, אך חוזרת ומבקשת ממנה, כמו ילדה תובענית: "עשי לי בובה!" הילדה מצווה על האם והאם היא ילדה שעושה בובות. הילדות עוטפת את בובותיה של גרטנר כקרום קשיח.