האם איש רוח חייב לשאת בתוכו את השיגעון?
אתמול נודע שהמשורר, המתרגם והעורך אהרן אמיר נפטר. לילה קודם חלמתי שהוא מזמין אותי לארוחת בוקר בחניון ריק. הבטחתי לו שבימים הקרובים נפגש לקוראסון ונשתה מיץ תפוזים טרי, והוא חייך. אחר כך התעוררתי, הכנתי קפה, קראתי ברשת על פטירתו, והקיבה התהפכה בכאב. נזכרתי בחלום, בארוחת הבוקר המובטחת, ובעיקר באותו חיוך שהוא נשא כלפי, הממשיך להיות תלוי מאז כמו מזוזה מעל דפנות המציאות.
לפני כחודשיים ערכתי לכבודו אירוע גדול, יום הולדת 85 שנה, בבית ביאליק. מול כ-300 איש שהגיעו לאירוע, הוא סיפר בעברית מרהיבה, מנדטורית, כיצד בגיל שמונה שנים הוא פגש בביאליק ושאל את המשורר הלאומי האם נכון שהוא משוגע…
למזלי, היות ואני עדיין נחשב "צעיר", לא הספקתי לפרסם שירים בגיליונות כתב העת המיתולוגי קשת, בעריכתו. אך מאז שהוא חידש את קשת החדשה, פרסמתי שם כמה שירים. את האחרון שבהם, רַעַד קָפֶה בַּיָּד, הוא חיבב במיוחד. במידה מסוימת, אפשר לראות באהרן אמיר את אותו קפיטן מהשיר.
אני מציג את השיר לזכרו של אדם אהוב, חלומי וחייכן – ומוריד בפניו את הגלים!
מָזוּרְקָה שֶׁל שׁוֹפֶּן זוֹחֶלֶת לְתוֹךְ יוֹם הַשַּׁבָּת
כְּשֶׁאֲנִי עִם עַצְמִי בַּחֶדֶר. רוּבִּינְשְׁטֵין בְּתוֹךְ הָרֶשֶׁת
מְנַגֵּן מֵהַמְּחַשֵּׁב יְצִירָה שֶׁהֻקְלְטָה בִּשְׁנוֹת הַשְּׁלוֹשִׁים
שֶׁל הַמֵּאָה הַקּוֹדֶמֶת, מֵאָה שָׁנָה לְאַחַר שֶׁהֻלְחֲנָה
בְּיָדָיו שֶׁל צָעִיר מְאֹהָב בְּעוֹד שֶׁאֲנִי, סְתָם אֲנִי,
מְנַסֶּה לִכְתֹּב שִׁיר עַל מַשֶּׁהוּ שֶׁכִּמְעַט וְאֵינוֹ נוֹגֵעַ.
בְּקֹשִׁי מִתְנַשֵּׁם עִם עַצְמִי, בְּקֹשִׁי מַצְלִיחַ
לְהוֹשִׁיב אֶת מַבָּטִי עַל הַסַּפָּה עִם רַעַד קָפֶה בַּיָּד.
מָזוּרְקָה נִגֶּרֶת לְתוֹךְ הַשַּׁבָּת כְּמוֹ סְפִינַת פְּאֵר
לְתוֹךְ חַיַּי. מַלָּחִים מִתְרוֹצְצִים בֵּין קְלִידֵי הַפְּסַנְתֵּר
וְרַק בְּקֹשִׁי נִתָּן לִרְאוֹת אֶת הַקָּפִּיטָן, כּוֹבָעוֹ שָׁמוּט בְּתַדְהֵמָה
כְּשֶׁהוּא מַבְחִין בְּנִיצוֹץ שֶׁל גַּל מְפֹהָק בָּאֹפֶק.
הוֹ קָפִּיטָן, כַּמָּה חַיִּים עָלֵינוּ לִצְלֹחַ
בְּטֶרֶם נָשִׁיב סְפִינָתֵנוּ אֶל הַחוֹף, בְּטֶרֶם נֹאמַר לְיוֹם הַשַּׁבָּת
אֱחֹז אֶת הַמָּזוּרְקָה בְּכַף יָדְךָ הַשַּׁמְנוּנִית וְהַבֵּט בָּנוּ בְּחֶמְלָה!
כִּי רְאוּיִים חַיֵּינוּ לְחֶמְלָה. וְלוּ בַּעֲבוּר הַפְלָגָה אַחַת
נִשְׁמֶטֶת אֶל הָאֹפֶק.
יפה השיר שלך, צבעוני, חושני.
אני מרגישה קצת יתומה, ומלאת צער שלא הגעתי ליום הולדתו ה-85, חשבתי שיהיו לי עוד הזדמנויות, הקראתי באותו ערב בקב" כתובת, כשהבנתי שיש ערב לכבודו שאלתי אם אפשר להזיז, אבל את הערב של כתובת קבעו הרבה לפני.
הוא היה הראשון ששלחתי לו שירים,בחוסר ביטחון מוחלט. באותו היום ששלחתי (במייל) ענה לי באופן נדיב ומרגש, ופרסם שישה שירים בחוברת קיץ ובחוברת סתיו 2005. אני תמיד אנצור שהוא האיש שגרם לי לחשוב שאולי השירים שלי, המילים שלי, מעניינים מישהו, שהם ראויים אולי לקריאה.
דווקא אתמול העליתי את השיר האחרון שפרסם בקשת, לא ידעתי שהוא הלך לעולמו.
יהי זכרו ברוך.
יודית, מאוד מרגש מה שציינת, שהוא הראשון שגרם לך להבין שהשירים שלך מעניינים מישהו אחר. אולי תעלי כפוסט את השירים שהוא פרסם? חבל שלא הגעת לאותו אירוע, באמת היה מיוחד במינו. כמו האיש. חיים גורי, חיים באר ושפרה דיברו עליו נפלא.
זה לא יותר מדי שמונה שירים בפוסט? נראה לי התגנדרות יהירה כזאת, לא?
למרות שצריך לכתוב עליו, אין ספק, באמת שאני מרגישה יתומה, הוא היה מיוחד במינו, כל ההוד הטבעי הזה שנשב ממנו, אין אנשים כאלה.
כן, כדאי לכתוב כמה מלים לזכרו. תמיד אפשר להעלות שיר אחד, כדגל לכבודו
אני אכתוב. זה המעט שאפשר.
נהדר
יקיר,
בנאום דברי תודה על פרס ישראל מאי 2003 אהרון אמיר ז"ל צטט שיר שכתב:
"במקרה הנדון אופק
במקרה הנדון אופק הוא גבול.
אם דעתכם נוחה ממנו, יבושם לכם.
אבל אני
אמן אני אומר לכם
אם יחיה לכם זרע
באין לכם אופק שמעבר לגבול
וגבול שמעבר לאופק…"
צר לי שאנחנו נפרדים מאדם שתרגם כל כך הרבה סופרים וספרים שעיצבו את חיי וצר לי בעבור הפלגה אחת כזו שנשמטה אל האופק.
אתה חושב שרצה שיזכרו אותו כמשורר, כמתרגם או כסופר?
תמי, תודה על הציטוט משירו של אהרן. אני מניח, כמו כל בעל יצירה של ממש, שהוא היה רוצה שנזכור אותו כמשורר. הוא ידע בוודאי שערכו רב כעורך ומתרגם, אך הרגיש שעיקר כוחו הפנימי מתבטא, כרגיל, בשירים. באותו ערב בבית ביאליק הוא ביקש לקרוא בעצמו את שיריו, ואף עלה לבמה אחרי כל משתתף והעמיד, כאינטרמצו לעיקרי התכנית, את קולו בקריאה. אין מה לומר, הוא קורא באופן מכשף לחלוטין את שיריו.
יקיר, חבל, אני בטוחה שהפסדתי אבל אתה מצליח להעביר את הרכות של האדם שבו ועל זה תודה גם לך.
תמי, תודה על התודה, אבל אני דווקא מרגיש לא הוגן כלפיו. הוא אדם חם וכל מה שאני כותב עליו אני חש את המלים, כדרכן, ההופכות לזכוכיות בוהקות.
יקיר, אני תמהה, "לא הוגן" למה כוונתך?
הכוונה בכך שאני מרגיש שלא כתבתי מספיק מלים חמות עליו. את בוודאי חשה בעצמך איך החיים נוצצים כמו לפידים בעוד המלים הן גחלים בלבד
יקיר, אני מבינה מה שאתה מרגיש ונזכרת, להבדיל, כשאבי נפטר. המילים צועקות החוצה והרִיק מתמלא.
כן, זה מובן. תרגישי טוב
יקיר, לא רק על עצמי לספר ידעתי. אבי נפטר לפני 15 שנה. אני איתך כרגע:)
..!
כמה כואב, יקיר.
הוי שירה, תראי מה זה! שוב קיבלנו מעטפה ריקה..
אנעל אביהן – המעטפות הריקות.
מעדיפה שביתת רעב של ספגטי בולונז? את כל האהבה שבעולם!
בסוף אני עוד אתאהב בו…
אין מה לעשות, הניו אייג" כובש את כולנו. שירה היקרה, אל תפחדי להתאהב. לאהרן אמיר יש שורה ארוכה של אצבעות ידיים. אתמול למשל הצלחתי לכבוש את הלשון לשעה שלמה, שלא להתקשר אליו בחלום. רק במזל מצאתי את פי נשמט בתדהמה כשנודע לי שהמציאות, כמו כל הבטחה טובה, מפליגה ומפליגה…
יקיר, אהבתי את השיר כבר כשפורסם בקשת. דמות הקפיטן באמת מזכירה את אהרון, התומך המעודד, הצעיר ברוחו,מן דמות -על חכמה כזו שרואה מן הצד את ההתרחשות העכשווית, אך גם מעורבת בה חזק, יהי זכרו ברוך
תודה תמי, תוך כדי שהעלתי את השיר כפוסט הבנתי שאהרן אמיר הוא הקפיטן. עם שיערו המזדקר ברוח, העקשנות, המעוף ובעיקר הדמיון המבהיל לנביא מקראי. האם הכרת אותו אישית?
יקיר, מצטערת שרק עכשיו אני עונה…כן, הכרתי את אהרון והוא פרסם לי כמה פעמים שירים בקשת החדשה.
יקיר, כולנו ראויים לחמלה. יפה. אבל "חלומי וחייכן"? אהרון, עליו השלום, היה מחייך מתחת לשפמו הערמומי אילו שמע את זה.
אמיר, ברוך הבא. אמרת לי פעם שאהרן הוא "זן נכחד", עדיין חושב כך? האמת, הוא הראשון שהיה מחייך על החלום שלי – אבל לך תדע איזה חיוך! לפעמים היתה תחושה שהוא מחייך בלי חיוך.. העיקר, גם זן נכחד שכזה זקוק למשתלת געגועים.
כן, יקיר, בלי ספק. בייחוד זן נכחד.
אמיר,
אני לא יודעת אם אהרן היה כל כך חלומי כמו שיקיר כותב – אבל בוודאי מדובר בהתרשמות של בנאדם ואם כך התרשם, יש לכך לגיטימיות, אבל אני יכולה בהחלט להעיד על כך שאהרן היה חייכן – חייכן גדול, שחיוכו מאיר, או חיוכו ביישן, זחוח או עקמומי – הכל לפי העניין. איש שהיתה בו רצינות תהומית, אבל ידע לחייך הרבה…
אהרן היקר יחסר לנו מאוד, אין ספק…
כן עדנה, הוא יחסר. והחיוך שלו, גם בחלום, בכל זאת חיוך של ממש. ונדמה לי שזאת מחמאה לאדם, לזכור את חיוכו.
עדנה, אני מקווה שגם התרשמותי לגיטימית. בסך הכל הכרתי אותו די אינטנסיבית. אף מלה רעה כמובן, אבל הוא היה הוא ולא מישהו אחר.
אמיר, ברור שהתרשמותך לגיטימית. אני חושבת שאנחנו בסך הכל אומרים אותו הדבר -ובטח חשים אותו הדבר: כמה חבל על לכתו של אהרן…
בוודאי. בפוסט שלך התמונה רחבה דיה.
לא הכרתי את אהרן אמיר באופן אישי, אבל הצטערתי לשמוע על מותו. מין תחושה של משהו שהולך ונגמר, כמו חול שנוזל מבין האצבעות ואי אפשא להחזיק אותו בתוך כף היד. קשה לי קצת להסביר.
אתמול בסדנת כתיבה שאני מנחה, מישהו מהמשתתפים החל לשיר את השיר של מאיר אריאל- "קורא איים בזרם מאת ארנסט המינגווי, תרגם את זה יפה אהרן אמיר" והוא באמת תרגם את זה יפה.
וגם השיר שלך יפה ונוגע, וגרם לי להסתכל על השבת שלי ולחפש בתוכה איזו מזורקה שזוחלת אליה. בינתיים לא מצאתי.
תודה אליענה, התגובות שלך תמיד מעניינות. השורה שכתב מאיר אריאל, תרגם את זה וגו", נוגעת ללב בשיא של דיוק וחדות: וכעת, כששניהם אינם..
איש רוח לא חייב להיות משוגע, אולי דווקא להפך. הוא היחיד שצועק איפה נמצא המעקה כשכולנו נופלים. בכל מקרה, גם אני אוהב את התרגום של אהרן לעליסה, ובעיקר את תרגומו לשיר השירים לסלומון מאת טוני מוריסון. ובנוגע למשוגע איש הרוח, גלדמן כתב על כך במראה אפלה. מוטי, איפה אתה??!
אוי קראתי את מוריסון הזה לפני שנים. לא זוכרת את התרגום שלו. אבדוק.יש לי אותו בעותק עתיק משנות השבעים לדעתי.
וכן משוגע יקיר, והרי המשוגעים הם החוזים ולכן הם רואים את נפילת המעקה. ולא כל כך נורא להיות משוגע, יקיר, עדיף בעצם על משוגע שמתחזה לנורמלי, כמו רוב בני האדם. בבסיס הרי כולנו משוגעים ברמות.
מה שכן, אני זוכרת שלא מתי על הספר הספיציפי הזה. יותר אוהבת את ספריה המאוחרים יותר.
בוודאי, כולנו באוטובוס המיוחד הזה, נוסעים ובוטחים בידיו השמנוניות של נהג ההיגיון, שיידע לנווט במיומנות את חיינו במורד. אגב, מוריסון, היא די הגיונית לא? אך לחשוב עד-כמה היא הצליחה לצלול לתוך השיגעון של דמויותיה, נו, מי יודע היכן עובר הגבול בין המציאות לבדיון ובין המחבר לדמויותיו.. מוריסון באמת סופרת גדולה אך חוץ מהעין הכי כחולה, שיר השירים, וכמובן חמדת – לא ממש אהבתי את שאר ספריה.
גם בעיני העין הכי כחולה הוא מפסגותיה. ענקי ממש.
איזה כיפ למצוא עוד מישהי/ו שחושבים ככה. תמיד דמיתי שבגלל שהספר הזה איכשהו לא עומד בגבהים של חמדת, הוא נשמט מהלב.
וגם התשוקה לארסיות כנראה לעולם לא תמות…
הימים עוברים שנה חולפת אבל "מישהו" ומנגינת הנחש לעולם נשארת.
יפה כתבת יקיר.
תודה מיכל
מישהו שכמותך, ראשית – האיש נפטר ומה שיש לך להציג זה נשף המסיכות!? הפחדנות העצמית לעולם לא תמות. שנית – אני מניח שקראת את הרשימה ואת שרשרת התגובות, ובוודאי שמת לב עד כמה אני רגיש, מרכין ראש ומוקיר את אהרן אמיר. לא ציינתי שהוא אהב את שיריי, אלא שהוא חיבב במיוחד שיר אחד שהתפרסם בבמה שהוא ערך. שלישית – את ההערה הזאת לא הדגשתי, כמוך, אלא "הבלעתי" [וכנראה שלא עד הסוף] בצנעה. בקיצור, זה שיש בי אהבה עצמית, זה ברור. אך מי אתה שתדע זאת?
ואם כבר אםשר לראות זאת בצורה כזו: שאהרון אמיר פירגן למשורר צעיר. לא משהו יפה לזכותו? בנידוד להרבה, שנדמה כי יקבלו אולקוס לו יפרגנו למישהו.
כן, יעל, זאת זוית נכונה. אם כי, שוב, את הפוסט העלאתי לזכרו ולא לזכרי..
לסיכום, זהו פוסט לזכרו של אהרן אמיר. ובכן, יפה שפרסם שיר שלך, כמו שיפה שפרסם שירים של משוררים אחרים, צעירים גם הם, בחלקם. אין לי ספק בהוקרתך וברגישותך לאיש. אך אם כל משורר צעיר שכותב בלוג יפרסם בבלוגו שירים משלו שפרסם אהרן אמיר, זכרו לברכה…
ומה נספר על אהרן אמיר עצמו?