אַחֲרֵי שֶׁהִתְיַתַּמְתִּי מֵעַצְמִי, נַעֲשֵׂיתִי רָעֵב משורר, עורך ספרותי ולוגם קפקא בלילות
שומע את המארש מהשביעית של בטהובן. רכבתי 40 קילומטר בתוך גוש דן. הביצים שלי כואבות. נכנסתי להתרחץ. שטפתי את כפות הרגליים. השתעלתי. הרמתי גבות מול המראה. הראתי לעצמי שאני עשוי באמת. השתנתי באלכסון. שתיתי כוס מיץ. לא חשבתי דבר במיוחד. קבעתי למחר ללכת לים. כבר קיץ. דיאטה. ללמוד להכניס את הבטן בישיבה. הסתכלתי לתוך הטבור. הרבה זמן שלא הצצתי. אמרתי לעצמי שבהזדמנות הראשונה אנקה את החור הסתום הזה. חשבתי שאני מוצא גרגר חול בתוך הטבור. והצטמררתי. ניסיתי לחשוב על דברים אחרים. למשל על העתיד. תכננתי להתחתן בעוד שנה מהיום. עם מישהי מהרחוב. לרבוץ עם פחית בירה ולגהק. אשתי לא תגיד כלום כי היא תאהב אותי. ואני אפחד שאני מתחיל לאבד מיניות. למרות שבמיטה הכל כרגיל. בינתיים. אשתי תתקשר אלי לעבודה ותאמר שהיא ביום חופש. משועממת. אגיד לה להתקשר לדנה ולקבוע לעשות משהו. רק אל תסתובבי לבד ביום חופש. השארתי לך עשרים שקל בקופסה על השולחן בסלון. קחי. תתפנקי. ואקרא לה מאמי ומותק. ואפחד שהיא בוגדת בי. ובלילה אציץ בשיחות שהתקבלו מהנייד שלה. ואדע שמשהו פה מסריח. ואלחש לעצמי בלילה שתקוע לי גרגר בטבור. ואזכר בשנה החולפת. ואיך הכרנו בחיפזון. כמעט בטעות. אמרתי לה שאני אוהב מוזיאונים. והיא טענה שהיא נולדה ברחוב ועכשיו הולכת לכל מקום עם מזגן חזק. נכנסנו לתערוכה של ראובן. המזגן היה חלש. יצאנו לרחוב. יותר מדי חופש. נכנסנו לסניף הדואר. ועמדנו בתור הארוך ביותר. מהפקידה ביקשנו בול לתוך הארץ. הפקידה לא הסכימה. לא בודדים. רק בקבוצות של עשרים בולים. לא צריך. והלכנו לסניף הבנק ממול. ושם התור תמיד קצר מדי. וחמקנו לחנות ספרים. וטענתי שאני אוהב לקרוא את קניוק כי כותב שקוף. בלי הרבה דיבורים. ואשתי לעתיד צחקה. ומשכה אותי לסרט. שם המזגן חזק יותר למרות שהוא טובל בריח פופקורן. ויצאנו כעבור שעתיים. ונפרדנו מתחת לרחוב שלה. והיה חם. וכעבור יומיים נפגשנו שוב. בחנות רהיטים. והתווכחנו עם המוכר עד שהצטננו. ואחרי שנה מנסים להירדם בלי מגע. שלא תדביק לי את הישבן אמרה לי פעם כשביקשתי להיצמד אליה מאחור. וסובבתי את הגב. וחשבתי על כל הגרגרים שנתקעים בין הציפורניים למשך שנים. עד שמוצצים אותם בחרדה או בסקרנות. ואולי אגע בעצמי ואני שואל את כף ידי השמאלית. אבל הטבור מציץ אלי יותר מדי פעמים בדקות האחרונות. ומארש האבל של הסימפוניה התחלף בעליצות הסקרצו. ואין כוח להתרומם ולהחליף רצועה בדיסק. ואולי לא אשתה בירה ולא אקנא באשתי. ואולי נידונתי לשקוע בתוך דיאטת גרגר החול הזה. לתמיד? מי יודע.
נפלא. הלוואי והיית ממשיך את זה לרומן.
מתה על השביעית של בטהובן, הפרטיטורה נשארה אצלי עוד מגיל 16 או 17 (לא החזרתי לספרייה למוסיקה כי התאהבתי בפרק האיטי) וחוץ מזה הסיפור חמוד.
תודה איריס, ממש מחמם את הלב. לטעמי, למרות יופיו, הפרק האיטי הוא כמו כריכה קשה של ספר ילדים, מחוספס ועוקצני – אך מכיל בתוכו את כל העונג והתשוקה הבטהובנית. אגב, את עדיין מנגנת?
תודה חגית. ומתוך סקרנות, איזה קטע במיוחד מצא חן בעיניך? לטעמי, מרוב פנטזיות כבר שכחתי לצאת מרוכסן המציאות, איך אהפוך את זה לרומן ואין מה שיחזיק את המלים?
יקיר היקר- אתה כותב מקסים. לא נראה שהדובר ישקע בדיאטת גרגר החול, לא!.
תמי היקרה, אל תדאגי. יש לי מספיק תיאבון לבלוע את כל ארגזי החול של הדמיון..
בחור צנוע, אין לך הרבה דרישות, מישהי מהרחוב, מזגן וגרגר חול, אם כך היית צריך להיות נשוי כבר שנה קודם, אבל יודע שזה לא, כי אהבה לא מרימים מהרצפה.
אני אוהבת את השורות הקצרות במיוחד ואיך שהן מתארכות לכדי תנועה אחידה שיש בה נגיעה אמיתית בחיים, למרות שהיא וצרה מן הפנטזיה. ודווקא בזכות זה כי בפנטזיה החיים עשירים יותר מן המציאות. עצתי היא שתמשיך לפנטז
תודה חגית. אין לי בעיה לפנטז, בכל זאת.. חודש מאי!
אהבתי. המקצב הסטקטי מדוייק, כמו גם הנגיעות האבסורדיות בגוף והצלילה בסחרורים הולכים וגוברים לתוך פרטי הפרטים האבסורדים של העתיד המדומיין.
אתה בטוח שהסוף נכון לך? יש בו משהו מעגל מדי, לטעמי.
זהר הקדוש! אין כמוך. אני שמח ששמת דגש על הריתמוס, העגלגלות ובפרט ללבו של מטרונום העיקש, העיוור ומבולבל, זה המנסה לכוון את דרכנו בין רווחי הא"ב. תראה מה זה! כמעט נפלתי לתוך הדמיון. תודה מיוחדת על ההערה המצוינת לגבי הסוף, אני אחשוב על כך.
יקיר היקר,
למרות שאני לא מחסידות השפה האס.אמ. אסית, הצלחת לסחוף אותי בקצב מהיר אל תוך הסיפורון הזה. יש לו טעם של עוד. כתיבה כנה שמעוררת הזדהות. עושה לי אפילו חשק לכתוב לו את הגרסה הנשית 🙂
שבוע טוב,
גלית
גלית היקרה.. קדימה! אשמח לקרוא את הגרסה הנשית
קטע נפלא יקיר.
תודה יעל, אין כמוך
יפה. מגוון בסגנונות, אתה.
הכי הצחיק אותי:
" נכנסנו לתערוכה של ראובן. המזגן היה חלש. יצאנו לרחוב."