אַחֲרֵי שֶׁהִתְיַתַּמְתִּי מֵעַצְמִי, נַעֲשֵׂיתִי רָעֵב משורר, עורך ספרותי ולוגם קפקא בלילות
כפרפראזה על תהייתה המפורסמת של לאה גולדברג, "איכה תוכל ציפור יחידה לשאת את כל השמיים על כנפיים רפות מעל לשממה" (מתוך השיר "בהרי ירושלים"), נוכל לומר שישנן אופרות שאילולא זמרת אחת, הנושאת את כל היצירה על קולה הצלול, הן היו קורסות ברעש והמולה. כך, בהפקה החדשה לאופרה "מאדאם בטרפליי" מאת פוצ"יני, נדמה שכל סיפור העלילה, המוסיקה החושנית, דמויות המשנה, תפאורת הבימה, התנועות, התלבושות והתאורה – הכל נכרך סביב דמותה המחשמלת של מי שמגלמת את מאדאם בטרפליי, זמרת האופרה הישראלית לריסה טטוייב.
בשנים האחרונות הפכה טטוייב לאחת מזמרות האופרה המובילות בארץ, ב-15 שנה האחרונות הספיקה לעבוד עם הבמאים הגדולים (ובהם זפירלי) וביצעה עד כה 30 תפקידים ראשיים בבתי האופרה בכל העולם. וב"בטרפליי" נדמה שכל כשרון השירה והמשחק מתלכדים לשיא של נוכחות בימתית. בעוד שאר הדמויות אינן אלא חגות ותומכות בה, קולה של טטוייב מזדהר כשיא של דיוק האופראי: צלול, זכוכיתי וענוג, וכמו רסיסי קריסטל הוא מתפזר לאורך האופרה כולה.
את התפקיד הטראגי של בטרפליי, הדורש מיומנויות קוליות אדירות לאורך כשעתיים וחצי, קשה מאוד לבצע, ולו בשל שיר הכיסופים קורע הלב של בטרפליי, "יום יפה אחד נראה חוט עשן עולה מקצה הים", שבו היא מדמה את אהובה השב אליה מעבר לים. אך בהפקה הנוכחית (מטעם בית האופרה הלאומי של פולין, בבימוי מריוש טרלינסקי, בהשתתפות צוות זמרים ישראלי-פולני), לאתגר הקולי נוספת גם הפגנת תיאטרליות מדויקת באמצעות תנועות הידיים הקצרות, תיפופי הרגליים המהירות על הרצפה והבעות הפנים החדות – בקיצור, כוריאוגרפיה יפנית לכל דבר.
"שירה, פנים ותנועות – רק ככה עובר המידע במאדאם בטרפליי", טוענת טטוייב בהתרגשות בשיחת קפה בצהריים שאחרי מופע לילי, "והמינימליזם הזה על הבמה מעביר את התשוקה של השירה, זה מה שהופך את האופרה למאוד חזקה. כי המוזיקה של פוצ"יני כל כך עשירה, כמו לשים חמאה על הלחם. אם שמים יותר מדי חמאה זה לא תמיד טעים, זה סתם כולסטרול, אבל אצל פוצ"ינו החמאה היא בדיוק כמו שצריך. לא יותר מדי ולא פחות מדי, וזה פשוט יוצא טעים. למשל, אם במקומות הדרמטיים בעלילה, בטרפליי הייתה בוכה על הבימה, זה לא היה באמת מרגש. החוכמה היא להביא את הקהל לבכי ולא את בטרפליי, וזה מה שאני אוהבת בפוצ"יני, שהוא מרגש ולא רגשני."
ומה מרגש אותך בהפקה הזאת של "בטרפליי"?
"בעיקר לעבוד עם הבמאי הפולני טרלינסקי. זו עבודה מיוחדת, כי הוא מבין שזמר צריך קודם כל לשיר ורק אחר כך לשחק, ושנית, הוא מלא רעיונות מרעננים. בניגוד להפקה הקודמת של האופרה הישראלית, "טורנדוט", שהיתה סופר-קלאסית – אנחנו קוראים להפקה מהסוג הזה "נפטלין", כי הכל שם ברור, איך ומה לעשות – ההפקה של "בטרפליי" היא אחרת, הרבה יותר מפתיעה ומתקיימת באווירה יפנית. הכל צנוע, מינימאלי, כמו בתיאטרון קבוקי. בתהליך העבודה, הבמאי ביקש ממני לעבוד רק על הצעדים שהוא קבע, למשל לא להזיז את היד לרוחב אלא לאורך. הכוריאוגרפים הפולנים שיגעו לנו את השכל, אבל זה עבד נהדר. זאת הפקה שונה משאר ההפקות היפניות ל"בטרפליי", ולא רק בתנועות הידיים. גם תספורות הגיישה המסורתיות של הפרחים והפעמונים, לא הופיעו כאן, אלא תספורת נשית של שיער חלק. זה מה שהבמאי ראה וכך הוא בנה את הדמות של בטרפליי. לדעתו, אפשר להעביר אינפורמציה הרבה יותר חזק דרך העיניים והידיים מאשר הפעמונים בשיער."
לבית הקפה הגיעה טטוייב באיחור קל – איך לא, בכל זאת דיווה אופראית – ומיד התנצלה על הפקקים בכבישים והשעה המוקדמת. מזל שקבענו לשעה שתיים בצהריים. איך נראה סדר יום של זמרת אופרה לפני מופע? לא כל כך מסובך. לפי טטוייב, זה צריך להיות ככה: לישון על מאוחר. לאכול. לנוח. ואז להופיע. "אני למשל לא אוכלת לפני המופע, ואני גם צמחונית", צוחקת טטוייב, "ובכלל, סדר היום לא תמיד עובד לפי המתכונת שאמרתי כי יש הרבה הטרדות של המציאות. אבל כשאני בחו"ל אני יותר שמה לב לעצמי, ואז אני מנסה לשמור על המסגרת. זה נראה אולי פשוט, אבל מאחורי כל הצגה יש הרבה דם, דמעות ועבודה קשה. איך זה לעלות סוף סוף על הבמה? שווה כל מאמץ. אין לי פחד במה, ובגלל זה אני שרה תפקידים כמו בטרפליי. אני נהנית. זה עדיף פי מליון מלעשות את זה לבד בבית. קשה לשיר שעתיים וחצי את "בטרפליי", אבל מתאמנים. עובדים קשה, זה תפקיד ארוך. עד היום זכיתי לשיר כמעט את כל התפקידים של פוצ"יני, הוא מלחין שאני מאוד אוהבת, אולי כי הוא מאוד מתאים למערכת העצבים שלי. כשהוא כותב הערה מוזיקלית, גם בלי לקרוא את ההנחיות שלו, אני עושה בדיוק מה שצריך. אני מרגישה אותו והתפקידים הגדולים שלו מתאימים לקול שלי, סופרן לירי מלא עם הבעה דרמטית."
לא קשה לך להיות כלי, מדיום, שצריך להעביר לקהל כמו שפופרת את מה שהולחן ונכתב בידי אחרים?
"כל זמר, ואני במיוחד, למרות שהמנצחים והבמאים מבקשים – מכניס לתוך הליין המוזיקלי משהו משלו. כשאתה שומע משהו חזק אתה יכול להרגיש מיד שזוהי פרסונה מיוחדת על הבימה. וזהו בעצם המדיום שאתה מדבר עליו, להיות אישיות חזקה שמשפיעה בתוך משחק ושירה. כשאני שומעת זמרי אופרה אחרים, משעמם לי אם הזמרת לא שרה באופן אישי."
ומה עם הגיל? יש גבול מסוים לקול האנושי.
"לצערי, באיזשהו שלב הזמרים מגיעים לסוף. קודם כל אנחנו מזדקנים, והמראה הפיזי מאוד חשוב, תמיד יהיה צעיר חדש וכישרוני שיגיע לבימה. וכן, יש גבול לקול, זה נכון שהפחד קיים. אבל למזלי אני עדיין נמצאת במקומי."
איך בכלל התחלת עם כל זה?
"בכלל לא שרתי בחיי הקודמים, כלומר לפני החלוקה כשעשיתי בתקופה שלפני השירה ואחרי שירה. בשנת 1990 באתי לארץ מרוסיה, רק אז התחלתי לשיר. בת כמה הייתי אז? נגיד שהגעתי לגיל שאנשים נמצאים בשיא הקריירה שלהם, כלומר מאוחר יותר מגיל 18, שבו אנשים מתחילים ברצינות לשיר. ניגנתי אז קצת בפסנתר ורציתי להתעסק במוזיקה, אבל לא ניסיתי ברצינות בגלל שהיו הרבה מוזיקאים שעלו לארץ. אבי, שהיה גנרל גדול בצבא רוסיה, קרא מודעה בעיתון שישנם מבחנים למקהלת "רינת" שהקים גארי ברטיני, ושכנע אותי ללכת למבחנים, כי תמיד קצת שרתי. אז הלכתי לנסות להתקבל למקהלה, אבל במבחן שרתי מגעיל, מגעיל זה לא מילה. היו אתי עוד 300 איש במבחנים, והתביישתי. אחרי יומיים התקשרו ואמרו שהתקבלתי. הייתי בהלם. אמרו שיש לי קול יפה, וצחקתי, כי עד אז לא חשבתי שאני זמרת טובה. חשבתי שזאת הזדמנות לבנות לעצמי את החיים בישראל. הלכתי לאקדמיה באוניברסיטת ת"א ובאמצעות פרופ" תמר נחום קיבלתי מלגה ללימודי פיתוח קול. כך בעצם, אחרי שלמדתי באקדמיה בת"א ובניו יורק, התחלתי להופיע. תוך 3 שנים הפכתי לזמרת שמופיעה בחו"ל, בין היתר במטרופוליטן, והייתי כבר עמוק בתוך הביזנס."
ולשאלת המיליון: למה דווקא ישראל?
"חזרתי לישראל בכוונה לשיר באופרה הישראלית, שנחשבת בית אופרה מאוד מוצלח, ומיד קיבלתי 2 תפקידים, שאחד מהם היה התפקיד הראשי באופרה "הכלה המכורה" של מז"נקה. לא ציפיתי לזה, ואחר כך קיבלתי הזמנות להופעות נוספות. אולי זה פאתטי או מצחיק, אבל אני אוהבת להיות פה. היו לי מליון הזדמנויות לעזוב לחו"ל, אבל נשארת. הבן שלי בצבא, יש לי משפחה בישראל, וזה לא מפריע לי לעשות קריירה בינלאומית. הייתי בכל העולם, מיפן דרך דרום אפריקה וארה"ב, ואין כמו האופרה שלנו. 13 שנה אני שרה תפקידים ראשיים באופרה הישראלית, נדמה לי שאף אחד לא עשה את זה לפניי, וזה כבר הפך לבית. אני מאוד אוהבת את האנשים של האופרה הישראלית, את המנכ"ל חנה מוניץ, שרק בגללה יש לנו כזה בית אופרה יפה וחזק, וגם את המתאם האמנותי מיכאל אייזדנשטדט, שמכיר אותי מהתחלה, מאז שהייתי אפס והגעתי לאן שהגעתי."
אז מה הלאה?
"אני מחכה לתפקיד טאטיינה מהאופרה שאני מאוד-מאוד אוהבת, "ייבגני אונייגין" של צ"ייקובסקי. מהצליל הראשון לאחרון, זאת אופרה שאין אין בה חסרון אחד. ולעבוד עם צוות הזמרים של ההפקה, עם הבמאי והמנצח – זו פשוט חוויה טובה. מה עוד לא עשיתי? את האופרה "פיק דאם" של צ"ייקובסקי עוד לא שרתי, והייתי שמחה לשיר, אבל החלום הגדול שלי הוא לעשות תכנית של טנגו אמריקאי עם אקורדיון, קונטרבס, גיטרה, שיר וריקוד. באירוע שכזה, אני לא רק אשיר אלא גם ארקוד טנגו. זה החלום שלי, שעוד יתגשם, אבל אפשר להסתפק כרגע גם במה שיש."
טיים אאוט | פסח תשס"ח
יקירי, צירוף מקרים משמח – סינכרוניסיטי: אני מקשיב כעת לבאטרפליי עם קאלאס, דבר שלא עשיתי מזמן, ומעלה את הבלוגיה ומגלה את הרשימה-ראיון שלך. חג שמח.
טוב שמישהו שר כל כך יפה, טוב שמישהו אוהב את הארץ וטוב שיש מי שמראיין אותו לחג!
אני מנצלת את הפוסט שלך יקיר כדי לשתף בחוויה הזו של המאדאם, אכן הפקה משכרת, יוצאת דופן, לפחות מול ההפקה הקודמת באופרה הישראלית, שהוצגה לפני כשלוש או ארבע שנים אם אני לא טועה, משחקי התאורה כחלק משמעותי בתפאורה ,נעשו בחכמה ובכלל התפאורה לא היתה מאה אחוז בית יפני, הסירות המחליקות טיפופי האצבעות ותנועות הידיים של מאדאם בטרפליי ששידרו הרחקה, הרחקת האמת המרה ממנה והלאה באו כמו בגלים. גם אני ראיתי את הביצוע של לריסה טטייב, וזו לא פעם ראשונה שאני שומעת אותה , היא פשוט נהדרת. ואין כמו המוסיקה המדברת של פוצ"יני.
תודה יקיר
עשית לי חשק לחזור לראות אופרות. המחירים המופקעים של הכרטיסים… ואחר כך לגלות שלא הכל מוצלח. אם יש לנו דיווה כזו אני אחפש אותה.
היה נחמד לפגוש אותך בפתיחת התערוכה של מוטי .
יקיר, מה שלומך? אני לא מקשיבה כרגע למאדאם בטרפליי, אלא לשלמה ארצי, אבל בהחלט נהניתי מהרשימה. חג (שני) שמח.
יקיר, כמה נפלא להזכר שהאהבה תמיד מנצחת… (שמתי לב שהכתיבה שלך באה מהמקום הזה)תודה על הטיים אאוט מהמצות..
מוטי, סבינה, אורה, מירי, איריס ותמי היקרות/ים! .. מצטער שרק עכשיו אני משיב לכם, קשה להעתיק למלים גחלת בלשון: התרגשתי כתוצאה מההתייחסות החמה והאוהבת. וזאת לא אופרה אחרת. תודה