אַחֲרֵי שֶׁהִתְיַתַּמְתִּי מֵעַצְמִי, נַעֲשֵׂיתִי רָעֵב משורר, עורך ספרותי ולוגם קפקא בלילות
אין כמעט דרך לכתוב על שופן בלי להרגיש שוטה גמור. זה לא מפני שחסר מידע אודותיו, להיפך: פרדריק שופן השאיר אחריו עשרות מכתבים, כל יצירותיו המוסיקליות שרדו לאורך השנים, ועם פטירתו טרחו קרוביו להעלות על הכתב את זיכרונותיהם על חייו ופועלו; ובכל זאת, קשה שלא להרגיש אוזלת-יד מוחלטת, במלוא מובן המלה, כשרוצים לתאר את הנס המוסיקלי הזה. להבדיל מיצירותיהם של המלחינים הרומנטיקנים בעלי הרעיונות הגדולים – מברליוז, ליסט ושומאן ועד לברוקנר, ברהמס ומאהלר – המוסיקה של שופן כל כך שקופה, עד שהיא גורמת לכל מלה שנכתבת עליה להרגיש מיותרת. לא במקרה טען פראנץ ליסט בספרו על שופן, כי "אין להגשים אנליזה נבונה של יצירות שופן, בלי להיות נתקל ביופי נעלה, בלי למצוא צורות מבע חדשות לחלוטין ובלי לגלות ארג הרמוני מקורי ומופלא. העזותיו הן מוצדקות תמיד; העושר שלו, השפע שלו לעולם אינם חסרים את הבהירות" (בתרגום י. ליכטנבום).
ונדמה שאותו "יופי נעלה" בלחניו של שופן, מניע את כותב הביוגרפיה העכשווית (2006), ג'רמי ניקולס, לפתוח את ספרו 'שופן – חייו ויצירתו' בהכרזה הגדולה כי "שופן הוא אחד המלחינים האהובים ביותר על הכול". ואכן, אין ספק שניקולס כותב על 'מלחינו האהוב' בקירבה נפשית רבה: לשון הביוגרפיה טבולה במילות התפעלות על אופיו של שופן, אותו "מקור מופלא" של רגש המפיק לדבריו שפע של רעיונות מוסיקליים, שיש בהם טווח הבעה רחב בתוספת של "מלנכוליה טבעית שנגעה ללב המאזינים מאז ועד היום". יהיו מי שיטענו כי לשון ההתפעלות הזאת הופכת את הביוגרפיה לבלתי מהימנה, אך לטעמי היא מעמידה את דיוקנו של שופן באור אינטימי, בדומה לקריאתנו ברומן ספרותי. הודות לכך, אנו למדים מסופר אמפטי ונרגש על פרקי ילדותו של שופן בפולין והצלחותיו המוסיקליות הראשונות, על הגירתו לצרפת ונוכחותו בטרקליני פריז, ועד ליחסיו הסוערים עם הסופרת ג'ורג' סנד ומותו בטרם עת ממחלת השחפת.
ולמרות האינטימיות הלשונית שבכתיבת ביוגרפיה מעין זו, לכל אורך הקריאה קיימת תחושה שניקולס חוצה איזה קו בלתי הוגן, ומפר למעשה את הצו הראשוני של כותב הביוגרפיה: כבד את הסובייקטיביות של האובייקט שלך (במלים פשוטות, אל תפשיט את התחתונים למי שמתעקש להישאר לבוש במכנסיים) – ולענייננו: ניקולס, המצהיר כי שופן "היה אדם מאופק ששמר על פרטיותו… [אדם] שאינו ממהר לגלות את לבו", מעלה בספרו שורה ארוכה ומרגיזה של פרטים דיסקרטיים על חיי המין של שופן. וזה מרגיז, שהרי ניכר ששופן באמת היה אדם ביישן ומאופק, שבלי ספק היה מתהפך בין תוויו מלקרוא כיום שהעולם כולו יודע על דחפיו ההומוסקסואליים (הבלתי ממומשים), שותף לכינויי החיבה האימהיים שהוא כונה מפי סנד (מ"צ'יפ-צ'יפ הקטן" ועד ל"שופינון") וכי בחודש יוני 1939 חדלו הוא וסנד לקיים יחסי מין "בשל בריאותו הרופפת".
ועדיין, עד כמה שהחדירה לפרטיות מעין זו צורמת – בכל זאת, כשאוספים את האנקדוטות הפרטיות והפומביות הללו, על שלל האבחנות המעמיקות שבהן, ניכר שניקולס מצליח להעמיד את דיוקנו הנפשי של שופן באופן שלם. יחד עם זאת, לספר שכזה יהיה ערך רב יותר אם נזכור ששופן היה בראש ובראשונה מלחין, וככזה נצפה מכותב הביוגרפיה להתעכב יותר על סגולותיו המוסיקליות של שופן מאשר, נניח, על דחפיו הטרום-אדיפליים כלפי אהובתו.
יצירותיו של שופן, טען המלחין שומאן, "הן תותחים מוסתרים בתוך פרחים". ואמנם, הדינאמיקה של שופן מתגלמת בדיוק בתפר הגס הזה, שבין כוחניות לאלמוות. הוולסים, המזורקות, הפולונזים והנוקטורנים, שכולנו מתרגשים מהם עד היום – זאת מוסיקה הנובעת מתוך ריתמוס של צלילים דחוסים, המתגבשים לכדי הלך-נפש צבעוני ומצועף. ולצורך העניין, המוסיקה של שופן מצליחה להיות מרגשת בלי לגלוש לרגשניות. הדמעות הן אצל המאזין ולא אצל המלחין. ולכן, כשכותבים ביוגרפיה על מלחין כשופן, יש להתעכב יותר על היסודות הריתמיים מאשר על סודות הנפש. שפת האֵם של הפסנתר השופני הוא המקצב, הטמפו הריתמי. המוסיקה העדינה של שופן היא אמנות העצבים, ותו לא. ויעידו על כך תלמידיו, שציינו כי המטרונום מעולם לא מש מפסנתרו. הגמישות המדהימה של ידיו הדקות, יכלו להתרחב ולכסות שליש המקלדת, ונדמו על פי האגדה לנחש הפוער את פיו ועומד לבלוע ארנב בשלמות. לא במקרה נחשב שופן לאחד משלושת הוירטואוזים הגדולים בעולם (לצד ליסט ופגאניני), עד שהמלחין ברליוז הזדרז להכריז כי "למרבה הצער, פרט לשופן עצמו, איש אינו יכול לנגן את המוסיקה שלו ולשוות לה אותו צביון ייחודי, אותה תחושה של הבלתי צפוי, המהווה את עיקר יופיה".
על כן, בביוגרפיה מעודכנת על שופן, כדאי היה להוסיף פרקי מידע על מושג הגאון הווירטואוזי של המאה ה-19, על התפתחות הצורות המוסיקליות והריתמיות של שופן, להוסיף סקירה מקיפה על מסורות הנגינה ביצירותיו (מפסנתרני המאה העשרים כגון אלפרד קורטו, ארתור רובינשטיין ומאוריציו פוליני, ועד ליונדי לי מהשנים האחרונות), כדאי היה גם לציין הקלטות מומלצות ליצירותיו של שופן (ולא-רק להמליץ, באמצעות שני דיסקים שהתלוו לספר, על הקלטותיהם החלשות ונטולות-המתח של נגני חברת נקסוס, המו"לית של הספר) ולהתייחס לכמה ספרים מכוננים ומקוריים ששום ביוגרפיה על שופן לא יכולה בלעדיהם – ובהם "בחיפוש אחר שופן" מאת אלפרד קורטו (1952) ו"פרדריק שופן" מאת פראנץ ליסט (1852); בקיצור, לרענן את הדימוי השגור בפינו על שופן כמלחין ענוג ש"משקף את חלומותינו, חרדותינו ושמחותינו" – וכפרפראזה על אמירתו של שומאן: לחפון את הקליע שבתוך הפרח. אולי אז לא נצרך לגלוש לפרטים צהבהבים על חיי הבדידות והאהבה של שופן, ולהפוך את גיבורנו בעל-כורחו לסלבריטי מיוחצ"ן פרי המאה ה-21. גם ככה קשים חייו של נס מוסיקלי עצבני ומאופק.
***
הרשימה פורסמה השבוע (14.5.08) במוסף 'ספרים' / עיתון הארץ
כביקורת על ספרו של ג'רמי ניקולס, "שופן – חייו ויצירתו" (הוצאת מטר 2008)
כביקורת על ספרו של ג'רמי ניקולס, "שופן – חייו ויצירתו" (הוצאת מטר 2008)
היי
עשית לי חשק לקרא, הסתקרנתי, עכשיו מתחשק לי.
להתראות טובה
יקיר היקר, בבית הקברות פר לשז שבפריז בקרתי את שופן הרומנטיקן, את מריה קאלאס, אדית פיאף, ג"ים מוריסון, מרסל פרוסט ועוד רבים וטובים שכבר לא איתנו.
עמדתי שם והודתי לכל אחד מהם על המתנות שהעניק לי. באופן מוזר ביותר, למרות שידעתי שהלב של שופן קבור בוורשה, צלילי הפסנתר הדהדו לי בזכרון בהתרגשות.
אפילו לא הערה צהבהבה קטנטנה יכולה לקחת את העונג מהיצירה שלו. (תודה על ההמלצה. לא אקרא את ג"רמי ניקולס…)
יקיר, רשימה עשויה היטב. לא רק התכן– המארג הלשוני.