אַחֲרֵי שֶׁהִתְיַתַּמְתִּי מֵעַצְמִי, נַעֲשֵׂיתִי רָעֵב משורר, עורך ספרותי ולוגם קפקא בלילות
מי אמר שצריך לצלצל פעמיים? לפעמים אפילו צליל אחד עשוי למעוך את הלב למשך חיים שלמים. והרגע השברירי הזה יתקיים השבוע על בימת האופרה הישראלית בסופה של האופרה "דידו ואניאס", ברגע בו הגיבורה מקוננת כמעט-מתוך קברה, גוססת למוות ונפרדת לשלום מחברתה במשפט המצמרר: "זכרי אותי, אבל אה! שכחי את גורלי". אי אפשר לדמיין את עולם האמנות בלי הדיוק האופראי הזה: שבריר של כאב שהולם בכל אחד מהצופים, עד כי נדמה שהמחיצה שבין אמת לבדיה נעלמת.
את האופרה המופלאה "דידו ואנאיס" הלחין גדול מלחיני אנגליה, הנרי פרסל (1659-1695), היחיד שהצליח לפני-הכל להעמיד את מסורת המוסיקה האנגלית "על הרגליים" באמצעות יצירת סגנון מוסיקלי שניתן לכנותו "אנגלי", בתקופה בה השפעות וסגנונות איטלקיים, גרמניים וצרפתיים השתלטו על מלחיני אנגליה. ואמנם, כששומעים את לחניו של פרסל, קשה שלא להצדיע אמונים למלכה: השימוש הנפלא שלו בכלי נשיפה מתכתיים ככוח הבעה מוסיקלי ממלכתי ומהודר, מנגינות עשירות המורכבות מבלדות אנגליות, פרקי מקהלה הלקוחים משירי זמר עממיים, ובעיקר באופן שבו הביא פרסל לתחום האופרה את שדה התיאטרון האנגלי העשיר של תקופת הבארוק שלאחר שקספיר. במלים אחרות, מי שאהב את שקספיר יאהב גם את פרסל. תחושת המציאות של התיאטרון השקספירי הופכת בידיו של פרסל לרטוריקה מוסיקלית של ממש – התמונות, הדמויות ומצבי הנפש מצטיירים באופן ריאליסטי מבעד לצלילים חדים ומדויקים. באופרה "דידו ואניאס" אנו חווים את המתרחש על הבימה כתיאטרון חי ותוסס. באופן זה – ובניגוד גמור לכל האופרות הזוהרות, המלאכותיות והצבעוניות של מלחיני דורו מארצות איטליה (כדוגמת מונטוורדי), צרפת (לולי) וגרמניה (שיץ והנדל) – העניק פרסל למוסיקה האופראית את התרומה החשובה ביותר, בכך שהעדיף להלחין את המציאות האנושית, האינטימית וכובשת הלב, מאשר להעמיד סצנות מפוארות אך חלולות משום שאינן נוגעות במורכבות האנושית.
והשבוע כאמור מעלה בית האופרה את "דידו ואניאס". סיפור העלילה של האופרה מבוסס על הספר הרביעי מתוך אפוס ה"אינאיס" המפורסם, מאת המשורר הרומי וירגיליוס (בעברית היצירה הכבירה הזאת ראתה-אור בתרגומו של שלמה דיקמן, 1962), המעמיד את סיפור אהבתה של דידו מלכת קרתגו לנסיך הטרויאני אניאס. אניאס, בנם של האלה ונוס ובן תמותה טרויאני, נמלט ממולדתו לאחר שהעיר נופלת בידי היוונים, באמצעות טריק ה"סוס הטרויאני". במסעותיו הוא מגיע לקרתגו שם המלכה דידו מתאבלת על מות בעלה. דידו אמנם נשבעה אמונים לזכרו של בעלה, אך בת לווייתה בלינדה משכנעת אותה בסופו של דבר להיכנע לרגשות האהבה כלפי אניאס. בעת שדידו ואניאס יוצאים לצייד, מופיעה מכשפה המוכיחה את דידו על הפרת שבועת האהבה לבעלה המת, היא נשבעת להרוס את דידו ומתכננת להפריד בין האוהבים. המכשפות מטילות סערה וכשכולם בורחים לחפש מחסה, אניאס פוגש את האל מרקורי, אחד משדיה של המכשפה, המצווה על אניאס להפליג לאיטליה מיד. בעוד המכשפות מאושרות מכך שדידו ואניאס נפרדים לדרכם, דידו נפרדת מחברתה בלינדה ומתה משברון לב.
את האופרה הקצרה (יחסית) והמרגשת הזאת, שמועד כתיבתה אינו ברור (כנראה בין השנים 1685-1689), מעלה האופרה הישראלית בהפקה גרמנית, שעל-פי הפרסומים עשויה לגרום לנו לחוויה מדהימה של ממש: 100 דקות של שירה ומחול, המתרחשים בחלקם מתחת למים בתוך אקווריום ענק, בביצוע סולנים ורקדנים. על הכישוף הזה אחראית להקת המחול של הכוריאוגרפית הגרמנייה סשה וולץ, בשיתוף סולני האופרה הממלכתית "אונטר דן לינדן ברלין", זמרי מקהלת ה"ווקאל קונסורט" ונגני האקדמיה למוסיקה עתיקה מברלין, בניצוחו של כריסטופר מולדס.
אין ספק כי הכוריאוגרפית סשה וולץ (45), אחת היוצרות הבולטות והמקוריות הפועלות כיום בעולם שאף זכתה בשנת 1994 בפרס תחרות הכוריאוגרפים הבינלאומי, תזרים לבימת המשכן חושניות אופראית מסוג חדש. יצירתה מאופיינת בסגנון מחול פוסט מודרני אמריקאי, עם נרטיב ואפיזודות של תיאטרון פיזי. היא נוהגת להרבות בשיתופי פעולה עם אמנים מתחומי אמנות שונים (אופרה, מחול, תיאטרון) ורקדניה מגיעים ממדינות שונות בעולם. בהפקה "דידו ואניאס" יצרה בעצם וולץ, בשיתוף המנצח אטילו קרמונזי, הומאז" ליצירתו של פרסל. את המוסיקה של הפרולוג, שהלכה לאיבוד, הם החליפו במוסיקה אחרת של המלחין, ואף הוסיפו מוסיקה נוספת של המלחין לחלק מהריקודים. לדברי העיתונות הגרמנית, "הפרולוג בים, בו הרקדנים שוחים ורוקדים אחד מסביב לשני באקווריום, מראה לנו את המים כמקור החיים… זה פרולוג מהמם!"
בהפקה היוקרתית הזאת – שמוצגת במשך חמישה מופעים בלבד בעלות כניסה גבוהה מהרגיל (אולי בגלל מצוקת המים בישראל?) – מופיעים זמרת הסופרן הבריטית דברה יורק בתפקיד בלינדה, זמרת הסופרן אאורורה אוגולין בתפקיד דידו, זמר הבריטון רובן וילקוס בתפקיד אניאס וזמרת המצו סופרן פבריס מנטנייה בתפקיד המכשפה, ואחרים.
על רקע התמונות המרהיבות וההבנה כי בואה של הפקה זו לישראל הוא בבחינת אירוע תרבותי חשוב, אסור לשכוח שבבסיס כל "המהומה" הזאת מונחת אחת האופרות היפות וצובטות הלב של תרבות המערב.
***
טיים אאוט. 29.5.08
טיים אאוט. 29.5.08
ביקורת מקצועית רגישה ונהדרת עושה חשק לראות
תודה חנה, באמת הפקה יוצאת מן הכלל. מתחת למים. אגב, תמהרי לרכוש כרטיסים, על פי השמועה לא נשארו הרבה.
תודה יקיר נדמה לי שארכוש עכשיו את הדיסק לבית האופרה שלנו כבר זמן רב שאינני יכולה להרשות לעצמי להיכנס.
כמה נפלא כתבת . מתה על אופרות.
יש לך המלצה לביצוע ?
אשמח לראותך בפתיחה של תערוכתי בבית האמנים השבוע ביום ה"!
מירי היקרה, תודה על ההזמנה לתערוכה. לצערי, ובאמת חבל, לא אצליח להגיע.
באותו ערב, ביום חמישי אני עורך ערב לחיים גורי בבית ביאליק, את כמובן מוזמנת אחרי הפתיחה. ובאמת, אין כמו דידו ואניאס. אני ממליץ על ביצוע עם ג"סי נורמן בתפקיד דידו. יש לה קול סמיך ועשיר, כששומעים אותו מתחשק ללגום, איך לא, מרק עדשים. וזאת מחמאה גדולה.
אכן אתה צודק ג'סי נורמן היא זמרת מופלאה והיא מגיעה ממש בקרוב לישראל. תהיה לה הופעה אחת במצדה, את הכרטיסים ניתן להזמין באינטרנט
שוב, ג'סי נורמן בישראל –
http://ticket.startpage.co.il/announce/5675
כל המידע וכרטיסים
אתה יודע. בכל פעם שאני נכנסת לכאן אני מתאהבת בך קצת יותר.
מ. תודה על המלים החמות
אהבתי.
אגב,האם אתה מכיר את מקור הביטוי "צריך לצלצל פעמיים" מהשיר הידוע?
ג י א
הייתי באופרה, מוזיקה נפלאה עלילה מרתקת, הופעת הבלט היתה לדעתי מיותרת,
ואפילו לא שייכת, בעבר ראיתי את האופרה בביצוע קונצרטיני, אהבתי יותר,
אך כמו שאמרו כבר חכמינו, על טעם וריח..
תודה לך שכתבת
עלי לציין כי האופרה נכתבה בטרם ניסח י"ס באך את עקרונות הכיוונון המשווה של כלי המוזיקה.
בעשרות השנים האחרונות, שבהן שמעתי "דידו ואניאס" בעשרות ביצועים שונים, נתקלתי רק בביצוע לא-מושווה אחד (כלומר, אותנטי), והאופרה נשמעת באופן שונה כמעט לחלוטין.
מסתבר, כי בשל הכיוונון הלא מושווה, כאשר מדובר בקטע שסולמו נמשך (מעלה או מטה), כבפתיחת האריה האחרונה של דידו, המנגינה קורעת לב, בשל אי-דיוקה, כיבכול, באוזן המודרנית.
הביצוע ששמעתי הוא משנות ה-60, כנראה, בניצוחו של אדם בשם ג"ואל כהן.
אני לומדת במגמת מוסיקה בביה"ס בקיבוץ כברי, ואנחנו הולכים להעלות את המערכה השלישית מתוך האופרה הזאת. אני אשיר את דידו 🙂
הביקורת מקסימה. נהניתי לקרוא, כתיבתך קולחת ונעימה.
אם אזמין אותך, תגיע? (: