אַחֲרֵי שֶׁהִתְיַתַּמְתִּי מֵעַצְמִי, נַעֲשֵׂיתִי רָעֵב משורר, עורך ספרותי ולוגם קפקא בלילות
בחדר, לבדי, עוטף את שקית הניילון סביב צווארי, מהדק היטב וממתין לנשימה הראשונה. הנה היא באה, מזויפת כמו פרי חמצמץ. אני מביט בהבל פי המסתלסל בחלל השקית, וכך אני נושם: תחילה בנשימות מוכרות, יומיומיות, ולאחר שהן אוזלות אני מתחיל לשמוע צליל חזק, קבוע ויציב, העולה מצינור הסרעפת, מטפס ועוקף את שריר הגרון ומגיע אל חלל הפה. צליל חזק, צורמני, כמו אזעקת רחוב, יוצא מן הלסת ומתפזר בחלל השקית – והנה עוד אחד מגיע בעקבותיו! – כמו ילדים ראשונים לאֵם פונדקאית יוצאות הנשימות החדשות, הבראשיתיוֹת, לראשונה אתה מזהה אותן: הן שלך, אך אינך יכול להחזיק בהן יותר מרגע. מכופף את אישוניך אל שקית הניילון השקופה אתה יודע כי שם הן נמצאות. ובעוד מבטך מזוגג מטה, מוקסם מן המראה החדש, לאט-לאט אתה נרדם. אתה נרדם ומיד לוקחים לך את השקית, מפזרים את נשימותיך כמו צימוקים ברוח, ותולשים אותך החוצה אל הגן. מסביב נאספים צללים, מגיעה מכונית מהבהבת ואתה, רדום ומעונג, מרגיש בידיים המיומנות האוחזות בכתפיך, נושאות אותך אל המכונית. ואז, רגע לפני סגירת הדלתות אתה מרגיש בו, מחייך ומגיע עם הכנפיים והסרגל – להחדירו אל פיר הטבור למדוד האם הבשר בָּשל דַיו להעלותו אל שולחן האֵל. בידו הרותחת הוא אוחז באשכיך, לבדוק את משקל הגוף, ואתה רועד.
ב.
הלוואי ויכולתי לאחוז באבן ולשפשף את טבעת הזין. אין כאן אבנים ואם היו בוודאי היו מתעופפות סביבי כמו יתושים, פוצעים את גבי העירום. מאחור אני שומע את מקהלת הגברים לוחשת: הללויה לאוחז האבן המעופפת! בהזדמנות אחרת הייתי צועק חזרה, אך הפעם אני מודד את תנועות גופי בדרך אל החלון. ספרתי 76 תנועות שונות, וכעת, משאני נשען על מסגרת העץ, אני יכול להביט מן הצד: שם, בקופסת פח, יושב אדם וכותב. האבן אינה חדה מספיק, וכף ידי מזיעה. ההתרגשות שוטחת את גבי כמו מסאג'יסט צעיר, ואני שומע את עצמי משתכנע "…מצעד המוות התקדם היטב בשבועות האחרונים" פורצת הקריינית אל המרקע, מסמנת לי להמתין. אני ממתין, וכעבור רגע שומע את שמי נאמר במקלט: "יקיר בן-משה, הרוזן לחצר פלורנטין, פצע את בשרו. הוא נמצא בקופסת פח כשהוא שוכב על גבו, אוחז בכף ידו הצוננת אבן מחודדת, במידה הנכונה, מלוטשת בברק סנוורים. בידו האחרת הוא אוחז בחדק איברו, ללא הטבעת שסימנה את הגבול של גופו. וברגע של זינוק, הוא קפץ על הטבעת, תלש את גבולותיו והוציא את עצמו מעצמו"
יקיר, האם זה חלק מספרך?
כן, השיר מופיע כחלק ממחזור "שירים בפרוזה", מתוך "בכל בוקר מקריח לפחות אדם בלונדיני אחד" (עם עובד, 2003); חגית, ומה דעתך עליו?
כמה סבל וכמה כאב מזרימים שני הקטעים האלה, קשה!
כן, לא פשוט. אבל יש להתעודד: קיץ! סוף סוף אפשר ללגום את השמנת החגיגית של החיים!
יקיר
קראתי ב-7 בבקר. קראתי אחרי שעה, קראתי עכשיו.
על הבקר היה קשה מאד להגיב, אבל תגובתי לפוסט האחרון של יעל ישראל הושפעה מהפוסט שלך.
האמת שמאד אהבתי. האמת שיש לי עוד מה להגיד (רק טוב…) אבל לא מוצאת כרגע את המילים.
שנינו עברנו הרבה מאז מתא"ן… אבל נפלא להפגש שוב
איריס
איריס היקרה, התגובה שלך מאוד מרגשת. בוודאי שעברנו הרבה מאז ימי מתא"ו העליזים, ואני מוצא אותך בהרבה דרכים. הציורים שלך נהדרים. ומה שלומך?
יקיר היקר, נשמתי התפזרה כמו צימוקים ברוח. יצאתי אל גן המילים אחריך ושבתי אל עצמי מלאת חוויות…:)
תודה תמי. אל תוותרי על מה שיש לך ביד.
הכמיהה לצאת מעצמך מוכרת לי. שיר זה מלווה בהצלחה לדעתי. רק משום שהצלחת לבטא את הבלתי ניתן להאמר.
אוי חגית, ואחרי שיצאנו מעצמנו – איך נחזור אל החלום?
יקיר
אל החלום נחזור ברוב המקרים. וזה טוב ברוב המקרים. אם נרצה או לא ממש.
שאלת לשלומי- תודה. טוב, נדמה לי. עוגות הגבינה של שבועות לא מיטיבות עם יכולת הניסוח. אקרא עוד משלך בהמשך. שמחה שאהבת את ציוריי.
להשתמע
איריס
הזכרת לי שני דברים בטקסט הזה, א. משוררים שכותבים פרוזה. ב. משוררים שכותבים דראמה. אין ספק, כמה שהמשורר ינסה לברוח מהשירה אל נתיבים אחרים, היא תמיד תישאר שם.
חבל.. ודווקא קיוויתי לכתוב סוף סוף פרוזה. בכל זאת, זהו השלגון של הכתיבה, לא?!