אַחֲרֵי שֶׁהִתְיַתַּמְתִּי מֵעַצְמִי, נַעֲשֵׂיתִי רָעֵב משורר, עורך ספרותי ולוגם קפקא בלילות
כשנכנסים ל"אונייגין" נכנסים בהוד גדול.
אם קיימת אופרה שממעכת, פשוטו כמשמעו, את הקיבה – הריהי "יבגני אונייגין" מאת צ"ייקובסקי.
זו אופרה שסוחפת, מצמררת ונפלאה עד-כאב, וקשה לשער צופה שיישאר אדיש כלפיה. לא-רק מפני שזו אופרה שנסמכת על ספרות קלאסית מאת פושקין (ובכך היא מפריכה כמובן את התיזה ש"ככל שהאופרה טובה יותר עליה להישען על טקסט גרוע"), אלא-משום שהיא מעניקה זוהר בלתי נשכח על עולם האופרה בכלל.
אם קיימת אופרה שממעכת, פשוטו כמשמעו, את הקיבה – הריהי "יבגני אונייגין" מאת צ"ייקובסקי.
זו אופרה שסוחפת, מצמררת ונפלאה עד-כאב, וקשה לשער צופה שיישאר אדיש כלפיה. לא-רק מפני שזו אופרה שנסמכת על ספרות קלאסית מאת פושקין (ובכך היא מפריכה כמובן את התיזה ש"ככל שהאופרה טובה יותר עליה להישען על טקסט גרוע"), אלא-משום שהיא מעניקה זוהר בלתי נשכח על עולם האופרה בכלל.
מתוך רצף התשבחות, יש להבין כי "יבגני אונייגין" אינה אופרה של זעזועים גדולים, משברים נפשיים או מצבים דרמטיים – להיפך, האופרה נשענת על רגעים קטנים מתוך היומיום. בדומה לספרות טובה, היא בנויה על תנועות חשאיות ומחוות זעירות שבין אדם לאדם, הסודקות את הנפש בצמרמורות ההופכות במהרה לרעש אדמה גדול, ומכאן כוחה.
את הפלא המבורך הזה ששמו "יבגני אונייגין" ראיתי ביום שלישי השבוע, כאן בתל אביב, בבימויו של ז"אן קלוד אוברה ובעיצוב תפאורה מאת אלכסנדר ליסיאנסקי. את ההפקה אמנם העלתה האופרה הישראלית לפני חמש שנים (בהתאם למדיניות שבכל עונה מעלים הפקה אחת מהעבר), אך כמי שעוקב ומבקר את פעילות האופרה הישראלית בשנים האחרונות, עלי להודות שאותה הפקה לא יצאה לי מהראש. יותר מכך, ההפקה הנדירה הזאת כמו ליוותה באור את כל עשרות המופעים שראיתי מאז, והקרינה את העובדה החותכת ששום דבר לא ישתווה לפאר הבימתי של ז"אן קלוד אוברה.
ואחרי מטר הסופרלטיבים, על מה בעצם כל המהומה? האופרה "יבגני אונייגין" מאת צ"ייקובסקי (1879) מבוססת על הרומן בחרוזים המפורסם מאת גדול משוררי רוסיה, אלכסנדר פושקין (בעברית, היצירה תורגמה כמה-וכמה פעמים על ידי אברהם שלונסקי, וראתה אור לאחרונה כמהדורה מחודשת בספרית הפועלים, 2007). אך בניגוד ליצירתו של פושקין (1833), המעמיד במרכז את דמותו של המספר-עצמו כדמות נלהבת הסוחפת אחריה את הקוראים, באופרה של צ"ייקובסקי (שעיבד בעצמו את הרומן לליברית) אין מספר המגולל את העלילה, אלא הדמויות עצמן עומדות במרכז במלוא רגישותן הפגיע (ובמלים אחרות, מי שמחפש את העוקץ והציניות המושחזת של פושקין, כדאי שיידבק בגרסה הכתובה). וכך, במרכז האופרה ניצבת בת הכפר הצעירה והנאיבית, טטיאנה. היא מתאהבת באונייגין, גבר זר, חצוף ויהיר, המגיע מהעיר הגדולה לאחוזת משפחתה בלוויית חברו, לנסקי. טטניאנה מנסה להתוודות במכתב על אהבתה לאונייגין (באריית "המכתב" הארוכה והמפורסמת, שבהפקה מושרת רוב-רובה בשכיבה על מיטה) ומבקשת ממנו כי יפגוש אותה למחרת בכדי לקבל את תשובתו. לאכזבתה, המפגש ביניהם מתגלה כקצר, חד וכואב. אונייגין, בחוסר אכפתיות ובנימוס קר, מתייחס בביטול לרגשות האהבתה ומסביר כי היחסים ביניהם יכולים להתבטא ביחסי אח ואחות בלבד. ליבה של טטיאנה נשבר. במהרה אונייגין מסתכסך עם חברו הטוב לנסקי, הורג אותו בדו-קרב, ועוזב את הכפר. כעבור מספר שנים, הוא מגיע לארמון מפואר בפטרבורג, שם מתקיים נשף בביתו של הנסיך המבוגר, גרמין, ואשתו הצעירה, הלא היא טטיאנה. אונייגין הנדהם מבין עד כמה הוא אוהב את טטיאנה. בפגישה ביניהם היא מבהירה לו שכעת, משהיא נשואה, קשר האהבה ביניהם אינו יכול להתקיים. טטיאנה מודה כי אכן היא עדיין אוהבת אותו, תמיד אהבה אותו וכי תאהב אותו לעד, אולם כעת מאוחר מדי, המפגש ביניהם אינו אפשרי. אוניגין מסרב לקבל את הדין, והיא משלחת אותו מביתה.
את שאלת המיליון, איך מבטאים געגוע על בימה, פתר התפאורן אלכסנדר ליסיאנסקי באופן בלתי נשכח: שורה של עצים דקים ומאורכים, "עצי רוסיה", מלווים את כל מהלך האופרה כדמות ניצבת על הבימה. כך למשל, בסצנות המתרחשות בכפר, העצים הללו ניצבים במרכז הבימה, בעוד שבסצנות המפוארות מחיי העיר הם ניצבים בצד הבימה, כביכול מועמים בצל נוכח הסלונים הפטרבורגים המפוארים. בדרך זאת מעניקים העצים הללו תחושה של זיכרון ממשי לחיי הכפר, המתלווה לנפש הגיבורים כדבר-מה רחוק ובלתי מושג. לא במקרה פרץ הקהל במחיאות כפיים אדירות בכל פעם שהועלה המסך בפתח המערכות.
לא הייתי מציין את אפקט הגעגוע אלמלא האופרה כולה היתה בנויה על כך. שברון הלב של כל אחת מהדמויות – החל מסירוב האהבה של אונייגין כלפי טטיאנה בעקבות המכתב שהיא שלחה לו, דרך השיר המרגש ששר לנסקי לפני סצנת הדו-קרב עם חברו הטוב, ועד לדואט המזעזע שבין שני הגיבורים בסופה של האופרה – כל זאת מתורגם בידיו של הבמאי אוברה לתמונות בימתיות דרמטיות: אנו עדים מצד אחד לנשפים זוהרים, מחולות מפוארים ושירי-עם המוניים; אך מצד שני, דווקא מתוך ההמוניות הזאת, מתחוורות לפנינו הדמויות כבודדות, כמי שאינן מוצאות מנוחה בתוך שפע הרגש שהן נתונות בו. לא במקרה הרגע החזק ביותר מתגלם לדעתי במערכה האחרונה, באריה של הנסיך גרמין. זהו רגע מצמית, שבו מניח גרמין את ידו הכבדה על כתפו של אונייגין, מבשר לו בשמחה כי הוא-זה שהתחתן עם טטיאנה, ושוטח לפניו (באריה "גברית" הנפרשת ומתקפלת לרוחב המנעד הקולי) את שבחי מוסד הנישואין. התמונה קורעת לב, לא-רק מפני שאנו עדים להבעת הזעזוע על פניו של אונייגין, המבין לחרדתו כי הוא מאוהב באשתו של גרמין, אלא-מפני שהם שניהם עומדים בפינה בעוד שאר האורחים ממשיכים לרקוד את שלהי מחול "הפולונז" הגדול מתחילת המערכה. באותו רגע אנו מבינים עד כמה חמור השבר שבין העולמות: בעוד המציאות מתנהלת "כשורה", במחולות צבעוניים ובסלונים בורגניים, מתרחשת בפינה טרגדיה קטנה. משהו צונח מן הלב. זעזוע של רגש יחיד ומיוחד. אונייגין מבין שהוא מאוהב כעת באישה הנשואה לגבר אחר.
"יבגני אונייגין", שנבחרה לסיים את העונה בהאופרה הישראלית, היא באמת אסכולה אופראית בפני עצמה. בעצם העובדה שהיא אינה אופרה שעוסקת ב"גדולות", כלומר על נושאים מיתולוגיים באמצעות דמויות הרואיות, והגיבורה אינה זועקת למותה בסופה של האופרה בזרועות אהובה שבור הלב; אלא זוהי אופרה שעוסקת ב"קטנות", כלומר על מצבי יומיום שיכולים להתקיים בכל אחד מאתנו – ניתן להבין עד כמה היא עשויה ללוות אותנו חיים שלמים. לאחר צפייה בהפקה התל אביבית, אני יכול להעיד שלמחזור קצב פעימות הלב שלי מצטרפת כעת פעימה נוספת, עדינה ומלוהטת: האופרה "יבגני אונייגין".
האופרה עולה בימים אלו במשכן | הרשימה פורסמה בטיים אאוט 26.6.08
אני אוהבת מאוד את מה שכתבת יקיר. גם אלי דיברו עצי הליבנה ובכלל אהבתי שההפקה הייתה קלאסית ומעודנת.
הזמורת הייתה לי קצת כבדה באוזן.
הגדולה של האופרה הזו שהיא באמת עוסקת בכאבים של החיים, בלי דראמות גדולות ולכן זו הדראמה הגדולה מכולן.
מיכל היקרה, איזה כיף למצוא אותך שוב! ומה שלומך? אני שמח שראית את האופרה. כל צליל שבה הוא סכין ללב. וזה נכון, שכמי שפועלות בתוך קטנות האופרה הזאת עושה גדולות.
גם אני מאד אהבתי את האופרה הזאת. היטבת לבטא את הדברים.
תודה עדנה.
כיף כיף לקרא את ההקדמה, אני גם הולכת…
להתראות טובה
טובה, רוצי! אל תהססי