אַחֲרֵי שֶׁהִתְיַתַּמְתִּי מֵעַצְמִי, נַעֲשֵׂיתִי רָעֵב משורר, עורך ספרותי ולוגם קפקא בלילות
עד כמה שזה עשוי להישמע רחוק מבחינה אסוציאטיבית, כשקוראים בשיריו של זלי גורביץ", קשה שלא להיזכר בסצנה אחת מתוך המערכון המפורסם של "הגשש החיוור", "קרקר נגד קרקר" (כתב: יוסי בנאי). באותו מערכון, הדן כזכור במריבת גירושין וחלוקת הרכוש בין בני הזוג קרקר, נפגש מי שמכונה "פליקס הובלות" (בתפקיד שייקה לוי) עם הגברת קרקר, המכונה "ברברה" (בתפקיד גברי בנאי). זהו רגע בלתי נשכח, לא-רק
משום שפליקס פוגש לבסוף את מי שגירתה את סקרנותו בנחירותיה הרמות מהחדר הסמוך, אלא בעיקר מפני שהוא עומד עוקצני נוכח כתיבתה ה"פיוטית" של ברברה, הקוראת לפניו משיריה. וכך מתנהל הדיאלוג:
ברברה: אני כתבתי שיר
פליקס: מתי?
ברברה: אתה מוכרח לשמוע אותו
פליקס: לא נכון
ברברה: יש לי שתי רכבות שדוהרות בתוך עיניי
פליקס: תאונת דרכים קטלנית
ברברה: בחושך
פליקס: הלך הפיוז
ברברה: הראש סתום
פליקס: צריך ניקוי ראש
ברברה: יש לי ציפור משוגעת ששרה בתוך גרוני
פליקס: ווי-ווי-ווי-ווי-ווי
ברברה: ומה יש לי, ומה אין לי. ובסך הכל, סך הכל – מי אני, מה אני, מי אני, מה אני, מה אני, מי אני, מי אני, מה אני, מה, מה, מה, מה – יפה?
פליקס: מה?! ב-ב-בטח יפה, זה אחלה שיר שבעולם
איך שלא מסתכלים על כך, כוחו של ההומור בסצנה הזאת מתגלם בדיוק במתח שבין הפשטה לקונקרטיזציה. ברברה מדברת במונחים מופשטים, במטפוריקה וברמיזות ("הראש סתום"… "יש לי ציפור משוגעת"), ואילו דמותו של פליקס מפרקת את המטאפורה ה"שירית" הזאת למונחים פשוטים, יומיומיים, קונקרטיים וצליליים ("תאונת דרכים קטלנית"… "ווי-ווי-ווי"). ברברה מנסה להישמע טרגית אך הערותיו של פליקס מציגים אותה באור אירוני, כדמות פתטית ומצועצעת.
לא הייתי מתחיל את הרשימה על ספרו החדש של זלי גורביץ", "דבל קליק", בציטוט מהמערכון אילולא היכולת המדהימה של גורביץ" לאחוז את שני מצבי התודעה השירית הללו – המופשט והקונקרטי – בלא לגלוש לתוך פתטיות וחוסר רצינות כלפי שפת השיר. וכך נפתח "דבּל קליק":
לוּ לא היה לי ראש רק פרח
לוּ לא היה לי עול על הגבעול
לוּ לא היה לי צר על הצוואר
לוּ לא היה לי כיף על הכתף
לוּ לא היה לי יזע על הגזע
לוּ לא היה לי חושך באור יום
הייתי כך נדמה לי
ללא לוּ ללא לא ללא לי
למראית עין, הדינאמיקה של השיר נדמית כמגיעה מעולם אחר – הודות למרקם הצלילי הפשוט, הטקסט יכול היה להיקרא כשיר ילדים מוצלח או פזמון גלגל"צי. ועם זאת, ברור שהמערכת הצלילית של השיר מצביעה על דבר נוסף, הרבה יותר עמוק: לכל אורך הקריאה אנו חשים את הדיבור השירי כתלוי על בלימה, כדיבור על תהום. על פי השיר, אילולא מערכת הייצוגים הקונקרטיים התומכים בקיומו של האני (פרח, גבעול, צוואר.. גזע), היינו ללא כלום, "ללא לי". השיר מתנועע על שתי מסילות מקבילות, בין פשטות צלילית לבין מורכבות אנושית, ומוליך אותנו להכרה בדבר כוחה של סיבתיות הקיום. ההבנה המזעזעת כי אין אנו אלא פרח, גבעול וגו" אינו מתגלה בסופו של השיר, כמענה למסתורין האופף כביכול את השיר, אלא מלווה את השיר לכל אורכו, מתחילתו ועד סופו. החל מן השורה הראשונה, "לוּ לא היה לי ראש רק פרח", ניתן לחוש כי הדובר מדווח מתוך תודעה על-סף פירוק. ועל המתח המצמית הזה, בין ההפשטה הגדולה על סוגיית קיומו של האני לבין הקונקרטיות הצלילית, הכמעט-ילדותית, של שפת השיר – עומדת שירתו של זלי גורביץ".
דוגמה נוספת לכך נמצא בשיר "הנה הנה":
הנה באה הצמרמורת
באה באה הגמרמורת
הקטר כבר מצפצף
הנה הנה בא הכיף
החתול אוהב שמנת
עטלף אוהב פירות
משורר אוהב מלה
אני פלפל ממולא
[…]
הנה בא לו החרחור
ואומר לי היי בחור
זהו זה הגיע סוף
אין יותר כבר מה לחשוף
בהרצאתו המרגשת, "שירי הערש" (1928), טען פדריקו גרסיה לורקה כי "הרומנסה אינה שלמה ללא המנגינה המיוחדת לה, המעניקה לה את הדם, הדופק והאווירה החמורה או הארוטית שבתוכה מתנועעות הדמויות. המנגינה הסמויה, על מרכזי העצבים שלה ושריגי הדם הקטנים שלה, מעניקה חום וחיות היסטוריים לטקסטים" (בתרגום רנה ליטוין, מתוך "משחק הדואנדה ותורתו", סדרת טעמים, ספרית הפועלים, 1989).
קשה שלא לקרוא את שיריו של גורביץ" בהקשר של שפת המנגינה. הריתמיקה אינה רק מנוף להבעת אמירה, אלא, במקרים רבים, היא-היא המנוף עצמו. כל השאר נדמה כתפל. לא במקרה מתחשק לזמזם את השירים הללו בקול רם, זהו קסם פואטי המתגשם בעיקר דרך הצליל המיוחד המופק מהפיסוק, מהחריזה ומהמצלול. מנגנון של מקצב שקול, אחראי ומדויק. את ה"ביפ" של השירים הללו קשה לפספס, ונדמה שאין משורר שני לגורביץ" ב"גרוב" וב"פופ" שהוא יוצר בכתיבה. המשורר נדמה כמי שיושב ומשחק להנאתו בארגז חול, מקבץ ומפזר שורה ארוכה של חרוזים פשוטים עד מורכבים, יוצר מהם שורות ארוכות או קצרות, כאוות נפשו. במערכת היחסים הזאת שבין צליל למלה, המנגינה היא האדון והמלה היא הפילגש.
לורקה מציין את המנגינה כמעניקה "חיות היסטורית" לטקסט. הודות למרקם הצלילי הפשוט שבשירי גורביץ", ישנו יסוד חזק של הבטחה שהשירים הללו עוד יוסיפו להתנגן ולהילעס בפינו כממתק ממולח.
דוגמה קיצונית, שתבהיר עד כמה מקצב צלילי כובש את עיקרו של השיר, עד שהוא כבר הופך לשדה קונקרטי של הברות צליליות ריקות-ממשמעות, נמצא בשיר החותם את הספר, "קודה":
טם טם
טם טם
ט-טם ט-טם-ט
טם ט-טם ט
ט-טם טם-ט
טם ט-טם ט
טם טם טם
ט-טים ט-ט-טם
[…]
אל שיריו של זלי גורביץ" נחשפתי לראשונה בקובץ "הא ודא" (הקיבוץ המאוחד, 1996), ונדהמתי מיכולתו לשזור מערכת כל כך פשוטה של צלילים, חריזה ומקצב, במורכבותו של האני. משפט כגון "ישבתי לבד / כאדם מכובד // אך בפנים התנדנדתי / בין נע לבין נד" (מתוך השיר "הנדנדה"), הילך עלי קסם כמו בית רפאים. למדתי כי השיר יכול להיות מפואר ומהודר במעטפת המוסיקלית שלו, אך זאת אינה אלא היקלעות למלכודת רפאים במבוך של חדרים ריקים ואפלוליים. כיום ברור כי אותם אלמנטים של מסתורין, אירוניה וכפל-המשמעות ממשיכים לבנות את הארכיטקטורה השירית בעולמו של גורביץ".
כפי שצוין בגב הספר, "דבּל קליק" הוא השלישי בטרילוגיה אחרי שני הספרים "יום יום" (2002) ו"זמן בּבּ" (2005 – שניהם בהוצאת עם עובד). ואמנם, כשקוראים בשלושת הספרים, עולה קו מנחה המשותף לשלושתם: כתיבה קולחת, ישירה, הנדמית כלקוחה הישר מתוך קצב המחשבה. זה יכול להיות רצף חלומי, יומני, תובנת-פתע, או סתם הרהור שאינו מוביל לשום מקום; ובלשונו של המחבר: "הופה, פתאום / איזה זנב שיר // מפתה / להיאחז בו" (מתוך "הופה", יום יום).
אין ספק כי השירה המופלאה של גורביץ" הינה סימפטום לתקופה. כל היכולות הפואטיות שלו – מהרגרסיה אל הפשטות הצלילית, דרך כתיבה אוטומטית מתוך הבזק -מחשבה ועד לתחושת ריקנותו ואפסותו של האני – מתרגמים את עולם הערכים האלקטרוני, אותו עידן אינטרנטי מזהיר ומנכר שאנו חיים בו כבר למעלה מעשור, לשירה נוקבת. כך שלא במקרה מכונה קובץ השירים החדש בשם "דבּל קליק". מצד אחד, השירים מצביעים על רוח ה"קליק", ה"פופ" וה"גרוב", אך מצד שני, אנו חשים בסכנה כי המרקם הצלילי אינו אלא פיתוי לדו משמעות; בלחיצה כפולה על עכבר-המחשב אנו נכנסים לעולם שבו ההצטעצעות היא חלון לנוף פנימי, המתנפץ לאלפי רסיסים.
זלי גורביץ" הוא אפוא משורר יחיד במינו. אין הרבה משוררים המעיזים לעמוד כך במרכז השירה העברית, במלוא הרהב והריקות, ולזמר את שבחי ה"ט-טם טם-ט". זה עשוי להישמע כצליל של פעמון ריק, כהד לתקופה דינאמית וקצבית – אך זהו דיבור אמיתי וכנה. דיבור בראשיתי על קצה הלשון, ההופך לגשר שבין תוהו לבוהו.
פורסם במוסף "ספרים" עיתון הארץ | 25.6.08
מאמר מרתק, אבחנות מעמיקות, השירה של זלי בעיני פחות, בהתחלה הוקסמתי מהקלילות מההעזה, אבל בהמשך זה לא התפתח לדעתי ונשאר באותו מקום שובב, קצבי, ממזרי הומוריסטי ותו לא, אבל אולי טעיתי אקרא בהם שוב, אותך נהניתי לקרוא
קראתי כבר בהארץ – אבל שווה לומר מלה. גם מרתק וגם משעשע והפיוז"ן של זלי והגשש עושה את הכל נשכני ומאתגר. הדוגמאות הן יחסית מהצד הקל יותר של זלי (לא מבחינת הצורה – זלי שואב את האופן משירת הילדים), אבל במיטבו הוא מסוגל גם לנקוב תהומות.
זה לא שיר, זו הצהרת הון, גב" קרקר!
טוב שהבאת את הרשימה הזו לכאן.
היום טיילתי עם פושקה בשדב"צ והשלטים כבר לא היו, והיה חסר… במיוחד תפוחי האדמה של מאיה בז"רנו, וגם חזי לסקלי עם הסיבה הרביעית… וכולם בעצם.
יקיר היקר, כיף לקרוא אותך מחבר גששית לזלמנית…:)
זלי גורביץ באמת משורר יחיד במינו.
יקי-רי
צחקתי המון.
איריס