מוסיקה ליום כיפור

1. אי אפשר שלא להשתנק בפעם האלף מהסונטה האחרונה של שוברט לפסנתר. ארבעה פרקים. בחודשים האחרונים לפני מותו. אתה מרגיש את "האחר" נוגע בך, וכל אצבעות הרגליים רועדות בתשוקה. פרק ראשון איטי, גוף גדול שמתהפך שוב ושוב לתוך עצמו; פרק שני מתחיל מהורהר, פתאום שוצף בזרימה, וחוזר להרהוריו; פרק שלישי, הסקרצו המקסים, גן משחקים מלודי, שרק מלחין כמו שוברט מסוגל להלחין; פרק רביעי ואחרון, קצת רוגז ומעגל את הסונטה הנפלאה הזאת לכדי קובייה נפשית האוצרת בתוכה את כל הלכי הנפש. 
2. הרקוויאם של מוצרט. שוב ושוב. יש מעדיפים ביצוע מהיר, יש המעדיפים איטי. אני מעדיף את סליבידצ'קה, זוחל לתוך האוזן כמו רכבת איטית ומסורבלת, אפשר לשמוע כל תריס נפתח ונחרק. מסה של צלילים שמתפשטת בזהירות, אלוהים כמה זהירות גלומה בביצוע הזה. די אם נקשיב לפרק ה"לקרימוזה" המפורסם, המסתיים ב"אמן", המנון אינסופי, שגומע את כל אוצרות העולם לתוך שירת מקהלה אדירה. 21 שניות נמשך ה"אמן" המפעים הזה, ובאמצעיתו בין ה"א-" ל"-מן", מבצבץ לפתע כמו פרח נדיר בפסגתו של הר מושלג, דיאלוג בין מיתרים. שני כינורות מתחככים אחד בשני. 
3. the fool on the hill של הביטלס. אין מה להוסיף.
4. kathy's song של פול סיימון. הדיבור הצלול, הנקי והכנה של סיימון הופך את המלודיה לפכפוך עדין על פני המלים הכואבות. "אז את רואה, התחלתי לפקפק בעצמי". מי מסוגל לשמוע את זה ולא לנשק את עצמו במראה.
5. "ראיתי את הליידי שלי בוכה" של המלחין הבריטי, בן הבארוק, ג'ון דאולנד. אמה קירקבי שרה ואנתוני רולי מלווה אותה בלאוטה. הקול הגבוה מעגל את האוזן בכדורי בדולח קטנים.
6. "אתה פה חסר לי" של נורית גלרון. כבר הפסקתי לספור את הפעמים שהתאפקתי מלכבות את המוסיקה באמצע, כי הכאב החד, ההופך את הקיבה בכל פעם שנשמע המשפט "מה יקרה אם פתאום אתה תבוא אלי", פשוט לא מניח. ומשפט כגון "אני שונאת אנשים שבמקום לדבר הם זזים", מוביל מיד למוסיקה הבאה:
7. "אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה" של החברים של נטאשה. משירי האהבה הגדולים של הזמר העברי. חכם ומדויק.
8. אמנות הפוגה של באך. את היצירה הזאת, האחרונה של באך, כתב המלחין בגיל 75, עיוור גמור. הוא הכתיב את התווים לבנו, קרל פיליפ עמנואל, ולא סיים את הפוגה האחרונה. בנו, ובעקבותיו כל מי שמבצע את היצירה, השאירו את היצירה לא גמורה, אע"פ שמאוד קל לסיים אותה. עוד כמה תוים והיינו שומעים אותה בשלמותה, אבל מכבדים את באך עד כדי כך שבכל ההקלטות מניחים את היצירה הזאת בלתי פתורה. צליל אחד שבסוף נקרע. פתיל מוסיקלי שמעולם לא הושלם. ואת היצירה הזאת לא הספיק באך לקבוע לאיזה כלי היא מיועדת, ויש הרבה נוסחים לכלים שונים. מקול אנושי ועד פסנתר סולו. ואני מעדיף את הביצוע של חמישיית נגני הויולה דה-גמבה (הכלי הקדום לצ'לו), פרוורק, שהופכים את היצירה המדהימה הזאת לקרקעית מוסיקלית, בה הכל מתרחש מתחת למים, בצליל נמוך של כינורות הומים.
9 .lovesick blues של האנק ויליאמס (בביצוע העברי מאת מתי כספי: בלוז חולה אהבה). אל האני אפשר להגיע רק דרך הקול האנושי. והזמר הקאנטרי הזה, שמצליח לכלוא במיתריו את הפשטות הנכונה, משכנע אפילו אותי שיש לשיר את הכאב. אולי כך אנחנו לא נופלים לתוך סל של דימויים ריקים. כי כשאני שר אני נמצא בתוך הקול, אני נושם את הגוף לי, ומתהלך בתוך גן פראי. השיר הזה הוא מחווה לאותו גן, שפעם התהלכנו בו עירומים משיכחה.
10. הקונצ'רטו לכינור של בטהובן. עשרות ביצועים מוסיקליים לא חוזרים על עצמם. פנינת כלי המיתר, הכינור, מתגבה לתוך פרופיל של השלמה. בעוד אנחנו, המסוכסכים, לא יכולים שלא לכרוע ברך מול היופי הגלום במלודיה הזאת.