זְמַן רַב לֹא בָּא בִּי הַחֵשֶׁק לִכְתֹּב. וּבְכָל זֹאת, כַּף הַיָּד מִתְעוֹרֶרֶת, מְחַפֶּשֶׂת בְּאֶצְבְּעוֹתֶיהָ אַחַר נֹסַּח מַחֲשָׁבָה לִצְלֹף אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: הַתַּלְתַּלִּים שֶׁלִּי נוֹבְחִים הַלַּיְלָה! מֵעֵבֶר לַמֵּצַח מִשְׂתָּרֵעַ יַעַר, בֵּין עֵצָיו נָעוֹת הַנְּמָלִים הַשְּׁחֹרוֹת הַמִּתְחַפְּרוֹת עָמֹק בִּבְדִידוּתָן. אָכֵן, מַה שֶּׁמִּסְתַּתֵּר בַּלַּיְלָה סוֹפוֹ לְהִזָנֶק עִם בֹּקֶר. הֵבַנְתִּי זֹאת בָּרֶגַע בּוֹ הֵצַצְתִּי לָרִאשׁוֹנָה בַּחֲרִיץ הַטַּבּוּר וּמָצָאתִי אֶת עַצְמִי מִסְתַּכֵּל עָלַי בַּחֲזָרָה. יֵשׁ מַשֶּׁהוּ קָסוּם בַּמִּלָּה 'טַבּוּר', הַמְּקַפֶּלֶת בְּתוֹכָהּ אֶת הַמִּלָּה 'טַמְבּוּר'. נִכְנַסְתִּי לַחֲנוּת וְלִטַּפְתִּי אֶת תַּלְתַלֵּי הַזַּבָּן שֶׁמֵּעֵבֶר לַדֶּלְפֵּק. צְבָעִים וְרֵיחוֹת, מַסְמְרֵי חֲלוּדָה, מַפְתְּחוֹת שִׁכְפּוּל וְנוּרוֹת הַחְלָפָה בָּהֲקוּ בָּאוֹר הַדָּלוּחַ שֶׁל הַחֲנוּת הָרֵיקָה. בְּקוֹל חוֹשֵׁשׁ דָּרַשְׁתִּי אֶת חוֹלֵץ הַפְּקָק הָאָרוּר, לַעֲקֹר אֶת הַנְּמָלָה הַמִּתְחַפֶּרֶת זֶּה כַּמָּה יָמִים! הוּא חִיֵּךְ וְהִתְפַּתְּחָה שִׂיחָה – כִּשְׁנֵי יְלָדִים חוֹפְנִים זֶה אֶת דִּמְיוֹנוֹ שֶׁל זֶה, הִרְעַפְנוּ שְׁרִיקוֹת אַהֲבָה חַשְׁקָנִיּוֹת לַחֲלַל הַ'טַמְבּוּר', אֲנָקוֹת וּנְשִׁיפוֹת! מַדְהִים עַד כַּמָּה נִתָּן לִפְרֹק בְּמִּלִּים מַשָּׂא כֹּה כָּבֵד שֶׁל רְגָשׁוֹת, שֶׁמִּתְרוֹקְנִים כְּפִיצוּצֵי-חָצָץ לְעֹמֶק הַגָּרוֹן. אֲנִי אוֹחֵז בַּגָּרוֹן וּמַרְגִּישׁ אֶת זִיפֵי עַצְמִי מִתְחַדְּדִים כְּחָתוּל קוֹפֵא, רֶגַע-לִפְנֵי זִנּוּקוֹ לְצַלַּחַת דָּגִים.
מתוך הספר
"בכל בוקר מקריח לפחות אדם בלונדיני אחד" (עם-עובד, 2003)
אַחֲרֵי שֶׁהִתְיַתַּמְתִּי מֵעַצְמִי, נַעֲשֵׂיתִי רָעֵב משורר, עורך ספרותי ולוגם קפקא בלילות
חופן תלתלים מעניין במיוחד!