אַחֲרֵי שֶׁהִתְיַתַּמְתִּי מֵעַצְמִי, נַעֲשֵׂיתִי רָעֵב משורר, עורך ספרותי ולוגם קפקא בלילות
וְהַלֹּא שְׁנֵינוּ לְבַד כָּאן הַלַּיְלָה, אֲנִי אוֹמֵר לְשָׂרִית וּמִתְכּוֹפֵף לְכַבּוֹת אֶת הָאוֹר.
אֲבָל הִיא מִתְעַקֶּשֶׁת: הִבְטַחְתָּ לְגַלּוֹת לִי הֵיכָן לִמְצֹא אוֹתְךָ כְּשֶׁאַחְלִיט לָלֶכֶת.
אֲנִי מַצְבִּיעַ עַל אֲרוֹן הַסְּפָרִים, וְהִיא לֹא מְרוּצָה.
הִנֵּה כָּאן, אֲנִי מַצְבִּיעַ עַל הָרֶוַח
בֵּין צְלִילֵי הַכִּנּוֹר שֶׁל סִיבֵּלְיוּס,
עַל הַשֶּׁקֶט שֶׁל מֵי הָאַמְבָּט
בְּעֹמֶק
פִּי הַטַּבּוּר, אֲבָל הִיא לֹא מְרוּצָה.
מְבַקֶּשֶׁת שֶׁלֹּא אֲכַבֶּה אֶת הָאוֹר.
וַאֲנִי כְּבָר עָיֵף, כָּל הַגּוּף שֶׁלִּי מָקוֹם
וְהַלֹּא שְׁנֵינוּ לְבַד כָּאן הַלַּיְלָה. שְׁנֵינוּ לְבַד.
נשים זקוקות להבטחה.
והגברים? בקושי למדו את הא"ב וכבר מוותרים על הרקיע..
לרובם יש בעיות רגשיות. בדרך כלל חונכו שלבנים אסור לבכות ומאז לוכדים את רגשותיהם בתיבת ברזל. אך נשים מאוהבות באהבה ולכן הן מצילו את האנושות מהכחדה. שרית זקוקה לך ולא לספריך. למרות שזו השורה המוצלחת ביותר בשיר.
אני לא בטוח שהנשים מצילות את האנושות מהכחדה הודות לאהבה, יש להן צרות אחרות. למשל להיאבק במחוגי השעון שלא להירדם ולהתעורר חלילה לתוך מזג האויר גברי. אתמול למשל מצאתי אישה אחת מחזיקה בידה את חודש פברואר. מזל שירדה דמעת-שמש לתוך הארנק הפתוח. האם גם זאת אהבה?
תן לי את המספר שלה זה החודש האהוב עלי. אני חשה שברגע שאינך מוכן להתמודד אתה בורח אל השירה. אל דבור שאינו מתקשר.
צר לי על הנימה הפסיכואנליטית. אני אומרת את זה דווקא מהצד השני.
האמת היא שאת צודקת. כשקשה לי לדבר, אני בורח אל השירה. אבל אני לא לבד. אפילו לטבע יש את השיח שלו עם מזג האויר כשהוא מנסה לחמוק לתוך הסחות הדעת מאשר, נניח, להשאיר את עצמו בלי תנועה.. אוי ואבוי! חגית, שוב ברחתי לשירה?
יקיר,
במיוחד אהבתי את:
כָּל הַגּוּף שֶׁלִּי מָקוֹם
וגם
הִבְטַחְתָּ לְגַלּוֹת לִי הֵיכָן לִמְצֹא אוֹתְךָ כְּשֶׁאַחְלִיט לָלֶכֶת
והכי
הִנֵּה כָּאן, אֲנִי מַצְבִּיעַ עַל הָרֶוַח
בֵּין צְלִילֵי הַכִּנּוֹר שֶׁל סִיבֵּלְיוּס
שאלה: אם הנמענת היא בגוף שלישי, מדוע לא "לה" במקום "לשרית"? פחות סגור. אולי.
ומצד שני, מדוע שלא להסיר את נשף המסיכות ולקרוא לנמענת בשמה?! כשיש הכרח לכתוב את השיר – שרית הינה שרית ולא, נניח, בת שבע או בת שמונה..
יקיר, מקווה שלא נפגעת. כאמור, אהבתי.
ברור. תודה
יקיר היקר, איזה עונג, הינה עוד שיר שלך. (אני מקווה שאתה לא אלרגי למחמאות בעֹמק פי הטבור). זה יכול היה להיות שיר מצחיק לו לא ידעתי שהוא כל כך עצוב ושזה די קשה להיות יחד ולבד.
תמי, מה פתאום עצוב! את יודעת כמה כוחות נפש צריך בכדי להקיש על המקלדת?! בפחות משלושים משרתים זריזי רגליים לא הייתי מצליח להרים את היד וללכוד את המלה "ללכת". ועדיין, נותר כאן פחות מדי מקום להשאיר את עצמי לבד עם עצמו.
"אֲנִי מַצְבִּיעַ עַל אֲרוֹן הַסְּפָרִים, וְהִיא לֹא מְרוּצָה."
אני דווקא הייתי יכולה להיות מרוצה מזה. שורה נפלאה. ושיר יפה, ממשיך את הפוסט הקודם שלך.
היה נחמד להפגש אחרי עשר שנים…
איריס היקרה, היתה באמת פגישה מיוחדת. עשר שנים? אפילו ספסלי הקש מזדקנים מהר מאתנו [אגב, תמסרי דרישת שלום לבן זוגך] עיקר שכחתי! אני לא בטוח שאפשר להיות מרוצה מארון הספרים. האם את יודעת כמה צריך לדפדף בכדי למצוא אותי, נניח, בתמול שלשום של עגנון?! מצד שני, אתמול מצאתי בין דפיו של יאיר הורביץ את כפות הרגליים שלי מגיל עשרים. תענוג. ללקק אצבעות.
יקיר, בכל זאת אני בין אילו שלא מוותרים על ארון הספרים, גם במעברים בין ארצות, דתות, מינים וגילגולים. וכמו שאמרת, כשנמצאות פתאום כפות רגליים, בין כיפה אדומה לסיקרה טורקה, באמת ללקק…
שיר יפה- מוציא מהטריוויאלי משמעויות חדשות ומפתיעות ,מקורי ועמוק
נו ככה זה, היא רוצה להבטיח שהוא יהיה תמיד היכנשהוא, והוא רוצה כבר ללכת לישון בתוך עצמו, מקסימום להשאיר ריס בכיור, או שתסתפק בציפורן בספר, בעמוד 43. וזה רק מגביר את השדים שרוצים שיבטיחו להם, ככה זה.
מיכל, זה יפה מה שכתבת וגם אני מבינה כמוך את השיר היפה הזה
הוי מיכל, אל תתמכרי לככה זה. תמיד עדיף להשאיר אור בחדר המדרגות בכדי שלא למעוד בחושך לתוך השפה. אתמול למשל מעדתי בטעות לתוך משפחת מרינוביץ, רק במזל מצאתי את האות ג" בתוך האפילה. ועכשיו, איך להפוך את האות ג" לבשר ורוח?! ככה זה כשאין לך משפחה בתוך הא"ב
תודה חנה
אז פשוט להישאר בין הספרים? בשבילי הפחד הגדול הוא פשוט להיוותר בלי מלים. אולי אז אפרוץ בצחוק עילג ומבוהל
שכחתי את השם של התגובה הקודמת [אז פשוט להישאר בין…] המכוונת – זאת הפעם – לאיריס. בכל זאת, גם רצף של עשר שנים עשוי להיקטע ביד המקלדת
הליין אפ חזק וטוב.
השאר קצת פחות, אבל המילים בסך הכל נקיות והמשמעות עוברת בעידון.
"
אֲנִי מַצְבִּיעַ עַל הָרֶוַח
בֵּין צְלִילֵי הַכִּנּוֹר שֶׁל סִיבֵּלְיוּס,
עַל הַשֶּׁקֶט שֶׁל מֵי הָאַמְבָּט
בְּעֹמֶק
פִּי הַטַּבּוּר
"
האניגמה של המשפטים האלה לא משרתת אותם, אלא פוגמת, והיה רצוי לחלק את הטקסט אחרת.
בעמק פי הטבור – זה יפה.
בסך הכל כתוב עם עומק מסוים, כתיבה נקיה ואחראית, אבל הטקסט עדיין צריך שיוף.
הלוואי על רבים מהמתחזים לכותבים בבננות, מעט מהנסיונות להיות מקוריים
כפי שזה מנסה להיות פה .
מבקר יקר. תודה על ההערות החדות, אני תמיד שמח ללמוד מקריאה של אחרים. תודה מיוחדת על המלים החמות.
שיר יפה, נוגע, מעודן ועדין. אהבתי במיוחד שני רגעים, צלילי הכנור של סיבליוס והגוף שהוא מקום.
תודה איריס. וגם זה בפחות מדי מקום
באמת תודה, איריס
היי יקיר
יש בשיר אבסטרקטיות יש בו את השאיפה… לדעת איפה תהיה, ויש את הבלתי אפשרי, כמו שאין לדעת איפה "הוא" זה יפה איך אתה מחזיר את את זה לאנושי… אני כבר עייף, והלא שנינו לבד כאן הלילה
ענית לה!!! מקווה שהיא שמעה.
להתראות טובה
בטח שהיא שמעה! כעבור שלוש שנים התחתנה עם ברסלב חגיגי.. בכל זאת, נחמן מאומן חי ובועט, כרגיל, בצלילית שבין המשקוף למציאות. יקיר
מאד אהבתי
תודה, תמי
יקירי, אני שבה וקוראת את שירך ובכל קריאה מתפעלת יותר מן הוירטואוזיות מעומק המחשבה, והוא מעיר גם בא",אצלימצבים בזמנים אחרים שטרם נתתי להם מקום בשירה.אולי זה יהיה ההשראה לבאים.
שיר מרגש .
מאוד אהבתי שירך.הכל נמצא במקומו ובכל זאת חסר לגיבורי השיר אותו "דבר מה נוסף", אם קים ואם לאיו (אין זה משנה).
– כך הרגיש לי,
בהערכה,
ג י א
תודה גיא. אני לא בטוח שהגיבור של השיר מרגיש כגיבור, אך הוא בוודאי יסכים אתך שיש לחפש משהו נוסף. אוי, אך מה לעשות שכל החדרים פתוחים, כל החלונות קרועים, ואין איש בבית.
רק זגוגית החלום מתנועעת קלות?