אַחֲרֵי שֶׁהִתְיַתַּמְתִּי מֵעַצְמִי, נַעֲשֵׂיתִי רָעֵב משורר, עורך ספרותי ולוגם קפקא בלילות
שָּׁרוֹן בִּקְּשָׁה לָדַעַת הָאִם הַיַּשְׁבָן שֶׁלָּהּ הִתְעַגֵּל בַּשְּׁבוּעַיִם הָאַחֲרוֹנִים,
וְהֶעֱדַפְתִּי לִשְׁתֹּק. "אַתָּה יוֹדֵעַ", אָמְרָה פִּתְאוֹם, "אֲנִי שׂוֹנֵאת מְשׁוֹרְרִים
שֶׁלֹּא מִתְבַּזִּים. אַהֲרֹן שַׁבְּתַאי מֵעוֹלָם לֹא נִסָּה לְהִתְלַבֵּשׁ יָפֶה.
תָּמִיד הוֹלֵךְ יָחֵף, בְּלִי בְּגָדִים, בְּלִי חָכְמָה,
וְגַם אַתָּה אַף פַּעַם לֹא נִכְנַסְתָּ לְחֲנוּת שֶׁל מוּתָגִים".
נִסִּיתִי לְהָבִין עַל מַה הִיא מְדַבֶּרֶת, דִּמְיַנְתִּי אוֹתָהּ לַמֶּלֶךְ לִיר
לִשְׁאֹל אֶת עַצְמִי הַאִם אֲנִי נֶאֱמָן לָהּ בֶּאֱמֶת,
וְלֹא סִיַּמְתִּי. "אַתָּה יָכוֹל לְהַתְחִיל לִנְשֹׁם", הִיא צָחֲקָה מֵהַמִּטְבָּח
"זֶה לֹא שֶׁאַתָּה שׁוֹטֶה,
זוֹהִי הַשִּׁירָה שֶׁהוֹפֶכֶת אוֹתְךָ לִמְטֻמְטָם".
קַמְתִּי בְּבֶהָלָה. שׁוּב הוֹסִיפָה כַּפִּית עוּגָה אֶל הַפֶּה.
נהפוכו.
זו השירה שלך שהופכת אותנו למטומטמים.
אני אישית מודה שעד היום לא ממש הבנתי אף שיר שלך.
ולא שלא ניסיתי ..
הרגת אותי רונית. בחיי. מה לא מובן פה?
את לא רואה את הגברת אוכלת ומלהגת ליהוגים?
הבנה לוגית, כן.
אני מניחה.
זו כנראה סוג שירה שאני לא מתחברת אליה.
מיכל ורונית היקרות, וכבר הפכתן את הלחיים שלי לאדומות! השירה שלי לא בהכרח צריכה להיות מובנת, ובוודאי שלא צריך להטיל אותה על שולחן הניתוחים הספרותיים. לטעמי, שיר צריך להתהלך תוך כדי הליכה, לדבר תוך כדי דיבור. כלומר, החוויה השירית לא טמונה בהבנה או באיזו חידת חמיצר לקורא, אלא בהנאה החושית שהיא מעבירה לקורא. הנה, אני קורא את מה שאתן כותבות עלי ומצטמרר.
אני מסכימה איתך שבכירורגיית השירים החולה בהחלט מת והוא אפילו לא היה חולה!
חשבתי שרונית לא הבינה את "הסיפור" באופן כללי.
לגבי הפרטים – הם צריכים לנגן ביחד ואפילו טוב לא להבין תמיד הכל. אם רוצים להבין הכל קוראים את עלון המבצעים של סופרסל.
ברור, או משתרעים באיפוק על הערסל. אתמול מצאתי את הנפש מתפהקת בשיעמום על ערסל מוצל. כמעט התהפכתי מהחלום, כמעט מצאתי עם מי לשתוק.
מדידה של מילים, שקילה שלהם, חיפוש אינסופי אחרי המילה "הנכונה" הופכת אותך למטומטם…? שיר מלא. במלוא מובן המילה.
(ואם היא המלך ליר, לעולם לא היתה מגלה.)
תודה.
תודה שירה. את זוכרת את המלך ליר? השוטה שבמחזה הוא בעיני האוקיינוס הלא-שקט של היקום האנושי. בכל אחד מאתנו מסתתר שוטה שכזה, לא?
אני מקווה. 🙂