אַחֲרֵי שֶׁהִתְיַתַּמְתִּי מֵעַצְמִי, נַעֲשֵׂיתִי רָעֵב משורר, עורך ספרותי ולוגם קפקא בלילות
בעקבות התערוכה 'טרמ-תי-דם' (בהשראת האופרה 'כרמן')
מאת שרית רוזן / סדנאות האמנים ת"א, 2006
האופרה כרמן של ביזה היא אופרה שכל-כולה עומדת בסימן הפיתוי. וככזו, היא מסווה את מושג האמת באינסוף צעיפים מוסיקליים, תיאטרליים ולשונים.
כרמן מסתובבת עם חיתול, אף פעם לא עירומה, אף פעם לא מציגה את האמת, כמו ילדה שמתהלכת בגן ומשוויצה בתחתוניה המרהיבים; אך מה קורה כשמחליק לה החיתול, מה מתגלה כשנופלת המנגינה?
עבודתה של שרית רוזן מאפשר לנו להציץ לרגע מתחת לפיתוי. לעצור ולבהות באותו מבט קפוא של תדהמה כשהאופרה עומדת נבוכה, המומה מכדי לדבר, מזועזעת מכדי לשיר, כמו ילדה סרוחה בפינת הגן שאינה חדלה לרשום בזיכרונה את רגע העירום. כי שרית רוזן מעיזה לנעוץ את מבטנו בירכתיו של הפיתוי, באלומת האור המסנוורת את לחייה האחוריות של כרמן. וכך, כשהפיתוי קורס, כרמן – נערה צוענייה שהובילה שרשרת גברים להתפתל תחת תשוקתם – מתגלה לפתע כבובה שברירית, קרוסלה מזמרת, המרקדת תחת שרביטם של החיילים הגבריים. הזירה הכרמנית של רוזן מציגה לנו את האמת שמאחורי הפיתוי. ואנו מוזמנים את מאחורי הקלעים של האופרה בכדי להאזין למנגינה אחרת: פס-קול גברי, חזק ורועם, המועך את קולה הענוג של כרמן. בעולמה של רוזן משתלט המימד הצבאי על האופרה, על המוסיקה, על הפיתוי ועל התרבות בכלל – חייל חובש קסדה מנצח על זירה מוסיקלית. ובצומת הקרבות שבין המינים ובין האדם לבעלי-החיים, הגבר מכתיב את המנגינה.
באופרה המקורית, כרמן בוחרת במוות. היא יודעת מה מצפה לה מדון חוזה, המאהב הקנאי, ומעדיפה למות בידיעה מוחלטת שכך יהיה סופה. שרית רוזן, שבעבודתה הקודמת התמקדה בגיבור טראגי אחר – שמשון הגיבור, שלא פחות מכרמן ידע לאן מועדות פניו בבואו לגלות את האמת לדלילה – הולכת בעבודה זו צעד אחד קדימה ומעמידה במרכז דמות מתעתעת. בניגוד לשמשון הגיבור, שמאס בגבורתו לטובת האנושי שבתוכו, כרמן בוחרת בהרואיות בכדי להיחלץ ממעמדה הבובתי כאישה בזירה גברית, ונכשלת. בזירה האופראית של רוזן הטראגיות של כרמן מוצגת באור אירוני, כי הגברים לועגים לה, ולא להיפך.
הדמויות של רוזן הן כמו בלונים שעומדים להתפוצץ. כל גוף נבלם בידי משהו חזק ממנו. המוסיקה לעולם לא תצא דרכן, כי הדמויות מסגירות אך ורק את תשוקתן המתהוות, ולא את פריקתן של תשוקות אלו. במלים אחרות, גם כשאנו מסירים את החיתול וטופחים על האמת – גם אז הפיתוי נמשך. תמיד בתנועה, לעולם לא במנוחה. הקול שואף להתפרץ, אך האמנות בולמת אותו. המוסיקה היא אחותה המסוכסכת של האמנות הפלסטית. שתיהן אולי שייכות לתרבות, אך כמו השמש והלבנה – הן תמיד תהיינה בתנועה, אף פעם לא יגעו אחד בשני. האמנות הפלסטית יכולה אולי לשמש כתפאורה להצגה אופראית, אך כלום נוכל לתת לדיוקן של רפאל לשיר בקולו? כרמן של רוזן כמעט שרה, כמעט מתפוצצת בשיר – אך הפיתוי חזק ממנה. האמת, עד כמה שהיא מתהדרת בעירומה, אף פעם לא מתערטלת עד הסוף. תמיד עם חיתול, תמיד בתנועה מן האמת אל השקר, כרמן שבויה במעגל של פיתוי עצמי. כי בלי הפיתול הזה אל העצמי, אין כנראה את מי להקסים. האמנות חייבת את הפיתוי להאמין בשקר האמיתי, אחרת לשם-מה אנו מרהיבים את עצמנו לעולם?
ואיפה עבודות? איך אפשר שהמילים שלך יטיילו כאן בבלוג בלי חברת העבודות?
ובאמת לאומנות פלסטית קשה לדייק את המוסיקה.
אוי, שכחתי לגמרי! העבודות נהדרות, אבל לך תכניס שוב את היד לתוך קנקנית דבש מתוקה. הלא העבר יכול לפתוח מגירות שכבר לא שייכות לו..
מחכים. תודה
הו כרמן, אם רק היו גברים כאלה!
מרתק. באמת חבל שהעבודות לא מלוות את הטכסט שלך שאולי היה משנה מובן. ומצד שני – לא בטוחה שלי בחורה עם חיתול הייתה עושה דוקא תובנות משכאלה, אולי אותי זה בכלל היה מרגיז, ההתיינקות של אשה בשלה. זה העניין בעצם, לא? אשה-תינוקת, פיתוי דרך התיילדות. מותר, אסור, נעים, מרגיז. וחוץ מזה נזכרתי במשהו אז שלחתי לך במייל.