אַחֲרֵי שֶׁהִתְיַתַּמְתִּי מֵעַצְמִי, נַעֲשֵׂיתִי רָעֵב משורר, עורך ספרותי ולוגם קפקא בלילות
זה קרה באחת ההופעות הראשונות של "כוחו של גורל", באמצע המערכה השלישית: בקבוק מים התגלגל מאמצע הבמה לכיוון פיר התזמורת. הקהל עצר את נשימתו, כמה אנשים פלטו קריאות אזהרה, וכולנו ידענו שהבקבוק, שדבר לא בלם את גלגולו, עתיד לצנוח על ראשי אחד הנגנים ולהרוס את הערב. הבקבוק התגלגל לאט, וכמו להכעיס, הזמר המשיך לשיר, התזמורת ניגנה, שהרי ההצגה חייבת להמשיך. ובאמת, באופרה חושבים על הכל, ורשת גומי, .jpg)
שנמתחה מבעוד מועד לרוחב הבמה, עצרה את הבקבוק מעל ראשי הנגנים. הקהל פלט שריקת הקלה וחזר להתמכר לאשליה המובטחת של האופרה.
שנמתחה מבעוד מועד לרוחב הבמה, עצרה את הבקבוק מעל ראשי הנגנים. הקהל פלט שריקת הקלה וחזר להתמכר לאשליה המובטחת של האופרה.הבקבוק הזה, שאוטוטו עמד להתרסק למטה, יכול לשמש במידה מסוימת דוגמה להפקה של בית האופרה ל"כוחו של גורל". כי גם ההפקה כולה היתה עשויה להיכשל, לולא המוסיקה הנפלאה של ורדי, שכמו החזיקה את האופרה מעל ראשה.
סיפור הנקמה והאובססיה של האופרה, קללת הגורל, יחסי אב-ובת ורומן אהבה גדול (מה שיכול היה לאכלס בקלות עשרה תסריטים לסדרות טלוויזיה ממכרות) – כל האלמנטים המיתיים הללו, המקופלים בסיפור אחד של אופרה גדולה, חודרים את הלב של כל אחד מאתנו. לא במקרה "כוחו של גורל", מתוך כשלושים אופרות שהלחין ורדי, הוא מהמרכזיים והאהובים שבהם.
את האופרה חיבר המלחין (1813-1901) כשהוא בשיא כוחו, לאחר שהשלים את הטרילוגיה המפורסמת ("לה טראויאטה", "הטרובדור", "ריגולטו") וכבר נחשב לגדול מלחיני איטליה, ובוודאי לעשיר שבהם (בכל שנה נהגו להציג באיטליה את כל האופרות שהוא חיבר). בעקבות כך, לאחר שהרגיש שהוא יכול לנוח ולהתרגל לקצב עבודה מתון יותר, היה לו זמן להשקיע ולאתגר את עצמו יותר בחיפוש ליברטות ומחזות מורכבים. בשנת 1860 הוא קיבל הזמנה מסנט-פטרבורג להציג אופרה חדשה, ומיד צדה עינו בליברית שכתב פרנצ'נסקו מריה פיאווה על-פי המחזה "כוחו של גורל".
למראית עין, העלילה דומה להרבה אופרות אחרות של ורדי. בכל אחת מהן נמצא סיפור אהבה גדול, שהולך ומתעצם עד שמשהו משתבש, וסופו במוות של אחת הדמויות. אך ב"כוחו של גורל" העלילה הרבה יותר מפותלת, מתפרשת על פני 11 שנים, בשתי ארצות שונות, ובנויה משורה של עלילות משנה ההופכות אותה למחזה שקספירי של ממש.
במרכז העלילה, המתרחשת בספרד האצילית של המאה ה-18, במרכז העלילה, המתרחשת בספרד האצילית, עומדים על צומת אחת ארבע דמויות: האב המרקיז, בנו דון קרלו, בתו לאונורה ומאהבה דון אלווארו. דון אלווארו ולאונורה מאוהבים, אך אביה המרקיז אינו מסכים שלאונורה תתחתן עם דון אלווארו בגלל מוצאו הנחות. דון אלווארו אינו רוצה לריב עם אביה של אהובתו, אלא רק לברוח איתה ולהתחתן, אך כדור שנפלט מנשקו במפתיע פוגע באב. בגסיסתו, כשהוא פצוע אנושות, מקלל האב המרקיז את בתו לאונורה. דון קרלו, אחיה של לאונורה, מחליט לנקום בזוג האוהבים, ובעוד השניים נסים על נפשם ומחפשים מסתור מפניו, מתחיל האח הזועם במסע הנקם שלו. בתעתועי הגורל הוא מתחבר עם דון אלווארו מבלי שיהיה מודע כמובן לזהותו, והשניים הופכים לאחים בנפש כשאלווארו מציל את קרלו ממריבה קטלנית. כאשר קרלו מגלה את זהותו האמיתית של אלווארו הוא שוכח את החברות, ובדו קרב שבין השניים, הוא נפצע וגוסס. כשלאונורה ניגשת לטפל באחיה הגוסס, הוא רוצח אותה, וכך מובילים תעתועי הגורל למותם של האב ושני ילדיו. הגורל, הקללה והנקמה מובילים את הסיפור האופראי הגדול הזה לפיאסקו מרשים של מוות וחורבן.
להפקה התל אביבית, התקבצו מיטב הכוחות האופראים הישראלים והבינלאומיים, המתמחים באופרות של וורדי, שיבצע את התפקידים הראשיים, ובהם: זמר הבס המופלא פאטה בורצ'ולדזה (ששר בעבר תפקידי וורדי רבים באופרה הישראלית, ובהם ב"סימון בוקנגרה", "נבוקו", "דון קרלו" ועוד) שכבש את הקהל בתפקיד אב המנזר, זמרת הסופרן הרוסייה המצוינת אולגה רומנקו בתפקיד לאונורה, זמר הטנור האמריקאי יו סמית' בתפקיד דון אלווארו, בתפקיד דון קרלו הופיע הבריטון הרומני אלכסנדרו אגקה ובתפקיד הצוענייה זמרת הסופרן טיציאנה קרארו. כל זאת בליווי מקהלת האופרה הישראלית, התזמורת הסימפונית ראשון-לציון ובניצוחו של אשר פיש.
לרגעים נדמה היה שהבימוי, יכולת המשחק של הזמרים (על אף ששירתם היתה מצוינת) והתפאורה המינימליסטית איימו לפגום בחוויית הערב. לרגעים חשבתי שאני צופה בהפקה של בית ספר למשחק, ולא בהפקה בינלאומית. ברגעי השירה הזמרים עמדו במקומם, הכוריאוגרפיה של קטעי המחול נדמו לריקודי ההורה של השומר הצעיר, וסצנות המלחמה היו לא יותר מקרבות המכבים שניהלנו בהפסקות בית הספר לקראת ימי החנוכה. לבימוי הכושל של דליה איבלהאפטאייטה, התלוותה תפאורה בעיצובו של ג'יילס קדל, שהיתה בנאלית להחריד (בפרט בהשוואה לזוהר הבימתי מההפקה הקודמת ל"מסע לריימס" של רוסיני): קירות אבן מפוררים, ספסלי עץ וצלבים אפרוריים, שהדגישו את הניכור האפלולי של ספרד הכנסייתית במאה ה-18. במלים אחרות, לא היתה שום הפתעה בתפאורה, בלבוש וביכולת המשחק של הזמרים והרקדנים.מצד שני, אוהו! כמה כוח יש למוסיקה של ורדי. אותה מוסיקה שיכולה להפיח חיים אפילו בגוף חולה כמו בימוי ותפאורה, הלהיבה עד אינסוף קהל של אלפי אנשים. רק מלחין גאוני כמו ורדי מצליח להניף רגעי, פחד וציפייה – והכל דרך צלילים של מוסיקה בלתי נשכחת. אין ספק, באופרות של ורדי נשוב ונמצא את מה שכולנו אוהבים בעולם הצלילים: מלודיות מרגשות, אריות, דואטים, אנסמבלים וקטעי מקהלה סוחפים. אבל אצל ורדי זה תמיד יותר מכך. בכל פעם ששומעים אופרה שלו, הפאר המוסיקלי נכנס עמוק לתוך הגוף, עד שאפילו כיסאות המשכן רועדים בהנאה. ובאופרה "כוחו של גורל", עולה סף ההתרגשות. המוטיב המרכזי של האופרה, אותו מוטיב הרואי המתרומם כמו גל ובבת-אחת מתפרק למנגינת כינור מלנכולית, אוחז את האופרה בגרונה ומוליך אותה לחוויה חושנית מעין כמוה. לא במקרה העמיד המלחין את המוטיב כפתיחה תזמורתית, מעין סימפוניה בזעיר אנפין, בפתח האופרה. למרבה ההפתעה, בהפקה התל אביבית, בחר המנצח אשר פיש שלא לפתוח את האופרה בפתיחה המפורסמת, אלא לדחות אותה בין המערכה הראשונה והשניה, מיד אחרי סצנת הרצח. כתוצאה מכך, במקום שהפתיחה תשמש כשער כניסה לסיפור העלילה, היא הופכת לתמרור אזהרה לגורל, המבעבע כמו וירוס מתוך הפצע הטראגי של הסיפור.
***
פורסם השבוע ב'טיים אאוט', 10.1.08
הי יקיר, אז לרוץ לראות או לותר?
כן! כתמיד, בגלל המוסיקה
אני חושבת שורדי הוא מהמלחינים היחידים שהצליח לעמוד בשלום ולהתמודד כיאות עם ההיבריד הזה שנקרא אופרה ומשלב בין מדיות כשאחת תמיד תהיה טובה מהאחרת (מוסיקה מול כל השאר). בכל מקרה, תמיד העדפתי לשמוע אופרות מעל גבי תקליטורים (בד"כ גם הביצוע טוב יותר שם) כי העניין הבימתי הרבה פחות מעניין אותי באופרה וגם הליברית לרוב טיפשית ורדודה, כך שהרובד המוסיקלי הוא החשוב בעיניי.
זה נכון אצל כמה מלחיני אופרה, להעדיף להאזין למוסיקה על גבי תקליטורים מאשר לראות על במה, ובכלל זה כמובן ורדי – שאצלו הצלילים נשפכים כמו סלסלת כביסה מהיד – אבל ישנם מלחיני אופרה, שעבורם המוסיקה משרתת את הטקסט במלוא מובן המלה. האופרות של פוצ"יני למשל בנויות כדרמה מוסיקלית, וקשה להאזין להן ללא הטקסט.