אביגיל לאפין מעצבת ואדריכלית פנים בדימוס. כיום עיתונאית
כמו בכל בוקר
באותה השעה
פתח אברם את השווארמיה שלו
התכופף עם גבו הדואב
והרים את התריס שסגר את המקום
אחר כך פתח את החלון
ודחף פיתה יבשה
שתחזיק אותו שלא יטרק
הזדקף ונאנח
הוציא את המסרק הישן
שתמיד נמצא בכיס השמאלי בחולצתו
וסירק את מעט שערותיו
את זיעתו ניגב במטפחת
טישו זה לא של הדור שלו
הביט בתמיהה אל הרחוב
וחיכה ללקוח הראשון
זה יפה, אביגיל. אבל למה התמיהה?
הקטע עם הפיתה הישנה גאוני.
ומטפחת בד במקום טישו:
הריח החמצמץ לצערי מוכר לי מכמה תלמידים ותיקים שלי ..
אהבתי.
מראות כאלה (של חנויות לממכר פיצוחים או בגדים או סדקית) נגלים לי כל יום ברחוב העלייה בת"א. בעלי מלאכה וסדנאות-נגרוּת חוזרים על הרוטינה הזאת מדי בוקר ברחוב אברבנאל (פלורנטין מקסימה) ולפעמים גם בשוקן (יש שם באמת שווארמיה. שווארמיה? לא ידעתי שכך מכנים את זה).
תודה שהארת עם פנס את דרכם מרחובות העיר לרחוב השיר.
אין כמו דרום תל-אביב צבעוני מאוד, ונותן השראה…
יפה תיארת בישר את דמותו של אברם,
התמה אולי כל בוקר מה קורה לעולם שמחוץ לשאוורמה שלו שהוא כבר לא מבין.
אביגיל,
תיאורים ציוריים שכאלה כל כך מייפים את התסריט שכתבת. גם אני נוהה אחרי היופי שבעליבות החיים של אברם
יפה. לשוורמה של אברם מצטרפים כל אותם זקנים בעלי עסקים קטנים בתל-אביב, שפותחים כל בוקר, כדי לא לשבת בבית. למרות שלשוורמה – תמיד יהיה ביקוש.