eden כיום לאחר הפרישה מהמכללה אני עוסקת באמנות. אפשר להגדיר אותי כאומנית רב תחומית. אני מצלמת מפסלת ומציי
מילים בורחות מילים אילמות
כמי שצופה על העולם ומעורב בו יש לי הרבה דברים לומר, אך כשאני רוצה לומר אותם אני מרגישה שהמילים בורחות לי. הן מפחדות.לפעמים אני מרגישה שהמילים בורחות הן מפחדות, כי אי אפשר להחזיר אותן.
אז אני לוקחת גוש חמר "משחקת" בו, לשה ומגלגלת ויוצא משהו.
לפעמים הוא אומר בדיוק את מה שרציתי אני לומר, אך לעיתים אני מרגישה שלא לזה התכוונתי ואז… חסרות לי המילים. אני מרגישה כמו אילמת.
פעם ידעתי לדבר אך למדו אותי לשתוק או לדבר בעיקר על הדברים הלא חשובים.
לכן אני מעדיפה שהם ידברו…
"המקהלה"
(חימר אפור שרפה גבוהה גלזורה שקופה כחול ואדום).
נראה באמת שלכל אחד יש כל פרטי (יש שיר כזה).הייתי רוצה לראות עוד זוויות שלהם.
את יודעת שקיימת קבוצת אמנים בשם "ולא הצלחתי להגיד", שמציגים יחד?
חפשי אותם באינטרנט.האוצרת המובילה היא עמילי גלבמן.
תודה לך. אכן חיפשתי ומצאתי.
הם מקסימים, עדנה, ונוגעים ללב.
נהדרים כדורי העיניים הכחולים והפיות האדומים, הגוף התולעי נטול הגפיים והמבט למעלה. הרבה רגש ותום ילדי. מאוד אוהבת את העבודה הזו.
תודה סמדר.
עדנה, זה נהדר שכל אחד מדבר עם הכלים והחומרים שלו. את לא צריכה להתנצל, רק לברך שיש לך עם מה לדבר ושיש לך מה להגיד ושיש מי שמקשיב:)
תשימי אותי ליד חימר ותגלי שאני אילמת. ולא שלא ניסיתי. אבל דבר אחד שנאר לי מאז – לפעמים, במיוחד כשאינני מוצאת את המילה המתאימה, אני "לשה" מלים באויר. לשה ולשה עד שמוצאת, אם התמזל מזלי.
אהבתי את היצורים האלה שרוצים לדבר. אם נפוגג את השקא נשמע מה שהם אומרים. (נדמה היה לי שהם אומרים "רגע אחד שקט בבקשה. גם אני רוצה לומר דבר מה.").
מירה,
רגשת אותי בדבריך.
תודה
עדנה