מכתבים שלא שלחתי בת 40. אוהבת. כואבת. ונשארת בפינות המוכרות.
נו.. מבסוט מעצמך?… כל נבואות הזעם שלך התגשמו. הנה, אני בדיכאון. כל מה שהשקעתי בו שנתיים הלך לעזאזל. כל מה שניסיתי לבנות על חורבות הבניין גם עושה קולות של כשלון. אין שותף-לחיים שאוכל לבכות לו, ואין כסף לחופשה שתשלח אותי מכאן.
אתה משהו מיוחד, מר שכל. כשניסיתי לפנות אליך בזמן אמת, היית עסוק מדי בלרדת על הלב הפתטי, לדבריך. אז, מה שנקרא, עכשיו באים?! עכשיו אני לא צריכה את העצות שלך, ולא את ההטפות שלך. באמת תודה רבה.
עכשיו הכל שבור וגמור. די. הבנתי. הבנתי את המסר שהבאת לי מלמעלה או מבחוץ. תלוי איך מסתכלים. אהבה – לא. כסף – לא. ייעוד מקצועי – לא. סתם קצת שקט נפשי – לא. נראה אותך פעם אחת מביא איזו בשורה טובה, נראה אותך. המקסימום בשבילי, ועל זה אני צריכה להגיד תודה – לשרוד. לאכול, לשתות, לישון, אולי אולי לשמוע שיר קטן מדי פעם. סתם רק בשביל לקום מחר בבוקר, ולא לסגור עניינים לגמרי.
כן, אני זוכרת שזה לא מובן מאליו. היו לי יומיים באיכילוב לחשוב על זה. מחוברת לאלקטרודות ולעירוי שיאפסו לי את הדופק. מצחיק אותך, הא? שדווקא כאילו הלב הביא אותי לבית-חולים. אז תרשה לי לתקן אותך. הלב לא היה יוצא מאיזון אילו אתה היית עוזר קצת, במשך השנים ובעיקר בחודשים האחרונים. חתיכת שמח-לאיד שכמוך.
למורת רוחך, שכלצ"יק, אני בכל-זאת מנסה לדלות שברי זיכרונות ששווה לזכור, עכשיו כשאני פונה לשום מקום. מנסה למצות ימים ושבועות אחרונים של עשייה וכאילו תקווה לפני שאני מרימה ידיים מהתשוקה לעשות את זה בגדול. לעשות דברים שאיש לא עשה לפניי. מנסה לעשות את המהלכים האחרונים כמו שצריך. שיזכרו אותי. שיידעו מי היתה מיכל. שיתגעגעו. כי מיכל כמו שהכירו אותה תיעלם. פוף. מיכל של הלב הולכת, תבוא מיכל של השכל. הלב לא עובד כאן יותר. אבל יש אחד חדש, קוראים לו שכל. לא יודעים איך הוא. אומרים שהוא בסדר.
אז אני ארים ידיים, שכל יקר שלי, ואפנה לשגרה המשמימה שכל-כך בזתי לה. שגרה של איזון. שגרה של לא "להתאבד" בשביל רעיון. בשביל אמנות. בשביל אמנים. שגרה של בחורה חביבה, בורגנית ואינטיליגנטית שיודעת לבחור מה טוב בשבילה, ונזהרת לא לעשות שטויות ולהיסחף אחרי הלב. חלילה וחס. מעניין איך זה מרגיש שם בשגרה האפרפרה הזו. כבר שלושה ימים שאני רק ישנה. שכל, אתה מנסה לרמוז לי משהו?…
מיכל
נ.ב.
נשמה ענייה, דוויה וסחופה
עלייך עיני עיני יורדה דמעה
איך את שנחצבת מהיכל של אמת
נגזר עלייך בעולם של חומר לשוטט
שולי רנד "מוחין דקטנות"
מלא עומק ויופי. בעיקר התמגמטתי אל הסוף, על אפרפרות השגרה שמציע השכל.
הזכיר לי משפט מיצירה אחת של אום כולתום בו שרה : " אם אברח מליבי לאן אלך, ואעבור על יופיי בכל מקום בו רק היה שם? "
ימים של דבש
תודה. כן. ההערה שלך הזכירה לי שיר של חלפי, שמרוב שאני מזדהה איתו אני זוכרת בע"פ:
אשלח מעלי את חיי עמוסי חלומות
כמו לא שלי הם.
כמו לא קרוב קרבת-לב אנכי
אל אשר כבר ממני הלך.
אלהים המתקין גורלות
יושיבני בחיק חסדיו
ויראני כי טוב.
ואומר גם אני: טוב מאד.
ואהיה לי כאבן מונחת בצל כל מקום.
ולב לא יהיה לי.
מיכל
יש משהו בכתיבה פה כל כך טוטאלי, וחזק, את לא מוותרת לעצמך.
חזק,
להתראות טובה
תודה, טובה. אני מאד מעריכה את החיזוקים שלך תמיד. תרתי משמע
היי מיכל,
טקסט חזק ונוקב. תמשיכי להקשיב ללבך. הוא יודע הכי טוב, גם אם לפעמים השכל צודק. עדיף להיות רגיש מאשר הגיוני.
צודקת. מעניין אם אפשר היה לעשות פעם פאנל של השכל, הלב ומה שביניהם..
פרויקט של שנתיים שלכאורה ירד לטמיון,
צריך לחשל דווקא ולגרום ללכת לעוד אחד כזה שבא מהלב.
כתוב גם מהלב וגם מהשכל.
מצחיק אבל נכון. באמת כתוב מהשכל ומהלב. מה שמגביר את הטרגיות והקונפליקט. אההה, לגבי הפרוייקט. זה מפעל חיים שכולו לב וחלומות ותשוקות. ולא מצליחה לגדול מזה. ניסיתי לעשות את הדברים אחרת, ונשברתי.
האמנם היה נסיון לשלוח יד בנפשך? האם זה מה שאמרת? אם השכל צדק, אז מדוע הוא לא הלך עם צדקתו עד הסוף? שכל צודק לא עושה מעשה אובדני, רק לב חבוט. סתירה שדורשת הבהרה.
לא עשיתי מעשה אובדני במובן הפיסי. אבל יש משהו סופני מבחינה רוחנית/רגשית באיך שאני רואה בסופו של דבר את המצב.
אם כך, הלב ניצח והכניע.
לא מדוייק. הלב ממשיך להרגיש ולהגיב אבל השכל כיוון את העניינים.