מכתב לגבר שכבר לא יבוא,

תשמע, זה לא ייאמן איזה שקט. איך נחמד פתאום. ו…לא, זה לא הנעים הזה בגוף שמכירים מישהו חדש, ומתחילים לקלוט את הנקודות הנסתרות הרגישות בגוף ובנשמה. זה נעים חדש. אחר. נעים של די, לא צריך לחפש יותר ולא צריך לדאוג יותר. בטח ככה מרגישים כשעוברים מדירה שכורה לבית-אבות או מעבודה יומיומית לפנסיה וביטוח-לאומי.

סוף סוף הבנתי. טיפשה שכמותי. לא כולם מוצאים אהבה. לא כולם זקוקים לנחמה. לא כולם מקבלים חברות.לא ככה? ולא מתוך התקרבנות. מתוך הבנה והשלמה וקבלה. פשוט, כמה אפשר לקוות ולהתבדות, לצפות ולהתאכזב, לחלום ולהתפכח, לחייך ולבכות. די. כמה אפשר להיות חשופה לכל הכאב הזה. זה גומר את הלב. אוכל את הנשמה. מספיק.

אתה לא אשם, אדון גבר שלא יבוא כבר. ברור. אבל אם יש מישהו להאשים זה את החברים שלך. מי החברים האלה? עם מי אתה מסתובב, לעזאזל? או שהם סוטים, פרזיטים, נבלות, שקרנים, נוכלים, מוצצי דם ונשמה. אני מגזימה?! תחשוב שוב.תגיד, כמה אפשר לקבל תגובות במייל שאת לא הטעם שלי, תתקשרי אם לא בא לך לישון באלכסון, תכניסי אותי למסנג"ר (פירוש: אם ישעמם לי באמצע הלילה-נקשקש), או הפנייה האהובה עלי: היייייייייי, מה קורהההההההה?… ויש את הכוכבים האמיתיים שלא מקבלים טלפון, ופשוט מקללים בלי מצפון. באמצע הלילה, אני צריכה לקבל הודעה שאני זונה. אז נכון, אני יכולה לסנן, ולחסום ולא לתת לזה להגיע אלי. אבל, האמת, נמאס. די. די כבר. כל פעם שאני רוצה להכיר מישהו, אני צריכה לזכור שאולי בעצם הוא סוטה, משוגע, וכל מה שהוא מספר על עצמו זה שקר. איך אפשר לחיות ככה?

מסכימה איתך שיש גם נחמדים. רוצה לשמוע משהו? אם יש כבר מישהו נחמד אז למה שיישאר? הוא עלה על סטארט-אפ. הוא נחמד. מזמין מוקדם, מתקשר, מחזר, משלם, מחבק, לא לוחץ על שום דבר. יודע מה לשאול, מה להגיד, מתי לחייך ומתי להרצין. אז למה שיישאר באמת? מה, הוא אידיוט? הוא נחמד. יכול לעשות מה שבא לו. אז איתי הוא יישאר? איתי?…

נו, באמת. עכשיו הגזמת. בחייך. אל תאשים את העולם הוירטואלי. זה תירוץ עלוב. בתור אחד שבמילא לא יבוא, הייתי מצפה לפחות ממך לקצת כנות. הרי גם בחוץ זה לא יותר טוב. ברחוב לא מציקים? טיילתי בטיילת בתל-אביב, בשעת-ערב מוקדמת בין המוני זוגות ומשפחות. נו, לא התעלק מישהו? נעמד עם האופניים לידי כי הוא ידע שאני תקועה בקצב הליכה. באוטובוס נדבקים. בכביש פותחים את הפה. כמה אפשר? כמה?

די! בגיל מסוים צריך לדעת לעצור, וללמוד ליהנות מהחיים לבד. כמו שהם. ויש ממה. קפה ראשון בבוקר. פרוייקט שהצליח. הצגה טובה. שקיעות. שיחת נפש עם חברה. בדיחה של האחיינית. חיבוק מהאחיין. וכל יתר הדברים רק הורסים ומקלקלים ומעיקים וכואבים ובעיקר מיותרים.

אני שמחה מאד שחבל לך. אני ממש נרגשת שאיתך זה יכול היה להיות אחרת. בטח שאני מאמינה. כמו שהאמנתי לאלף לפניך. כמה זה קל לזרוק מילים יפות כשלא אתה זה שיהיה כאן בשגרת היום-יום. כמה זה קל להבטיח כשאין שום סיכוי בעולם לממש. כמה זה קל להיות הגבר שכבר לא יבוא.

אז זהו. עכשיו רשמית התקווה מתה. אבל זה לא קרה ביום אחד. קודם, אי-אפשר היה ללבוש שמלה קצרה בגלל פצעי-לחץ כעורים שהתפתחו בעקבות המתנה ארוכה מדי באותה זווית לגבר אחד, וצלקות מבחילות שנשארו מההתעלמויות וההיתממויות שלו. אחר-כך, הרצונות נקטעו בעקבות נמק שנוצר מציפייה לאחר ועוד אחת ועוד אחת ועוד. ואז, הדופק הפך קבוע על 190 בגלל התקפי-חרדה והקאות מדייטים כושלים עד שאחד מהם נגמר בקרדיולוגית באיכילוב. כשנדמה היה שאולי יש סיכוי לשיקום הדרגתי, הגיע זיהום חמור בדם מכל האכזבות, העלבונות והרצון לנקמות ופשוט דפק את כל המערכת סופית. אז זהו. מה שנשאר זה להכריז על שעת המוות. אז אני מכריזה על שעת המוות. יום חמישי, ז" תמוז תשס"ח , 10 ביולי 2008 בשעה 23:33.

מחר יהיה יום שישי הראשון בו לא אבקש מבורא עולם אהבת-אמת, בן זוג להקים איתו בית בישראל. אולי נבקש כסף, אולי נבקש פרוייקטים מעניינים, בוודאי נבקש בריאות. מה שכן, אני בטוח אודה לו על כל מה שעשה בשבילי, ועל שנפקחו עיניי, ואני לא רוצה יותר להכיר את האחד. יותר נכון, אני רוצה לא להכיר את האחד. בעצם אולי ניתן לו להחליט ולעזור לי. לקב"ה, זאת אומרת.
                                                                                           מיכל

נ.ב.

את כֻּלי סֽפַּרתי עד תם.

בחדרי חדרים

הולכתי זרים והצבעתי:

כאן –

גאוה רמוסה, כאן – צֽפּית שווא,

ושלוה לאחר יאוש – להלן.

רחל