מכתבים שלא שלחתי בת 40. אוהבת. כואבת. ונשארת בפינות המוכרות.
לא שמלה חצופה שמרחפת מסביב לירכיים מושלמות.לא בייביליס מושלם. לא חיוך מפתה שמרמז על חכמת-חיים נשית נסתרת. לא זו הפנטזיה שלי עלייך, האישה שאני רוצה להיות כשאגדל נפשית. אני לא מדמואזל מהסרטים של שנות הארבעים ולא צרכנית ממוצעת מקניון רמת אביב.
אני רק רוצה לעזוב את האישה שאני היום. להפסיק לחיות חיים של אחרים, ולהרוס את שלי. רוצה להיזכר מה זה כמה שעות של כיף בשביל עצמי. רוצה להיסחף בקידום העסק ושיווק עצמי. רוצה להכיר מישהו רק בשביל לגעת לרגע ולהרגיש משהו. רוצה ללכת להצגה או הופעה ולשכוח מה-כל. רוצה להתגבר על הקשיים הכלכליים/מקצועיים/נפשיים. רוצה להיטמע עד הסוף בתוך החיים שלי, להרגיש ולחיות.
אז למה לעזאזל כל כך קשה לי להודות שזו האישה שאני רוצה להיות? למה כל כך קשה לי לוותר על הדאגה הזו לאחר? ולא, זה לא טוב-לב. גם לא תמימות. סוג של היטפלות לעניין. מסירות סרת טעם. מצב של loose-loose .
(וואו. מה עשיתי לפני הבלוג הזה? לאן תעלתי את כל הכאבים והתסכול? כבר לא זוכרת. אני רק שמה לב שכשמשהו כואב לי באמת – אני כותבת כאן).
לכאורה זה פשוט. די. מספיק. להשאיר את העבר מאחור ולהסתכל קדימה בגאווה. אבל, המאבק האמיתי הוא דווקא מול ההתגנבויות הקטנות של הספקות המכרסמים, של הדאגות הקטנות שחוזרות ומפרפרות.
מה את אומרת, האישה שאני רוצה להיות, אולי תבואי אלי? תנחתי את עלי? תעמידי אותי בפני עובדה? ואולי את כבר כאן ואני לא רואה אותך. אולי אני עוד לא בשלה להכיל אותך ולהיות את. חזקה באמת, אסרטיבית באמת, עצמאית באמת.ואולי בעצם את כבר בי, ואני רק צריכה לתת לך יותר חופש-פעולה כדי שתבטלי את כל מחלות הילדות שלי, ותוציאי ממני כל מה שרק את יודעת שקיים? מה את אומרת, האישה שאני רוצה להיות, מתאים לי להיות את?… יפה לי?… די.. אני מסמיקה.
אז מי יודע, אולי בסוף אמצא זמן וכסף לקנות לי שמלה מרחפת, ואולי אפילו אחייך לעצמי חיוך קטן שמסתיר חכמת חיים נשית כזו. אולי. למה בעצם נבהלתי כל-כך? למה ישר חשבתי שזה סותר חלומות ועניין? קריירה ותוכן?
אישה שאני רוצה להיות, עכשיו כמעט בוקר. אם את שומעת אותי, אני כבר צריכה אותך איתי, לגרש את הערפל שנולד מתוך רגשי-אשם ומצפון נעדרי תכלית, הדאגות שאינן שלי והעלמות חלומותיי. צריכה אותך איתי בדרך אלייך להיות את. בואי לקראתי. אני בדרך.
איתך,
מיכל
נ.ב.
הזמן ישקיט הכל
אני הולכת לדרכי
רחל שפירא
מיכלוש,
את כותבת נהדר וכן ואי אפשר בעיני שלא להזדהות איתך.
אני רוצה לומר לך משהו.
למה בעצם לעזוב את עצמך ?
חשבת על האפשרות שעצמך הנטוש ממך, בעצם עורג ומייחל לרגע שבו תרצי לחבק אותו בחזרה, אותך בחזרה ?
זו לא הטפה, אלא ניסיון לראות,
אם המילים האלה מדברות אלייך אפילו בקצת,
אולי כדאי לשנות במעט כיוון, מחוצה אל פנימה, במקום לעזוב ולהדוף ולרצות להיות מישהי אחרת עם חיים אחרים,
להתחיל לראות שאת בעצם מקסימה,
שבא לך להתחיל לחיות את החיים של עצמך,
ולא של ההיא ההיא שלא "באה אלייך".
אם תתחילי להגיד, ככה כל יום קצת,
שאת רוצה להתחיל להכיר את האשה המקסימה הזו שהיא את,
ולהסכים להיות את ולקבל לאט לאט את החיים ששייכים לך בחזרה, מה יקרה אז ??
ממני,
שמתרגלת כל יום עוד קצת………..
רונית.
למיכל ולרונית, תודה.
וואו, רונית, את בעצמך מקסימה. תודה רבה. נתת לי המווווון על מה לחשוב. נראה כי הקסם הוא באמת במיזוג בין מה שעברנו לבין מה שאנחנו חולמים, בין מה שאנחנו אוהבים בעצמנו לבין מה שאנחנו חוששים להיות. ישן וחדש. רצוי ושאינו רצוי. וככה, לנווט לנו עד שבסוף מתקבל גביש טהור שלנו עצמנו.
מיכל – כמה קשה לאהוב את עצמנו. להגיד לעצמנו מילה טובה. להאמין למחמאה. לתת לעצמנו מחמאה ולתת לעצמנו יד מפויסת.
כל הזמן אנחנו עם עצמנו וזה קשה – לרגע לא נפרדים…
שיההי בהצלחה עם העצמי הקיימת ועם האידאלית שגם לא , אגב, בטח יש קשיים משל עצמה (כמה קשה להיות אידאל!).
מיכל,
אני כ"כ אוהבת את ההתייחסויות שלך. תמיד מוסיפה עוד רובד, ומעמיקה יותר.ו…כן , אמרת משפט ענק: קשה להיות אידיאל אבל לפחות לאידיאל יש לאן לרדת..
שלך
מיכל
כל כך אמיתי ונוגע ומרגש, ממרום שנותי אומר לך שאני בגיל ארבעים חזרתי להיות אני האמיתית האותנטית, ואז קרו לי כל הדברים הטובים, זה הגיל שהשכל הרגש והגיל מתאזנים לדעתי, ואת עוד צעירה כל כך, חווי הכל, כתבי, רקדי.
למיכל, "קחי לך תפוחים ותמרים המתיקי את יומך.." חיי למען עצמך את חייך, נראה לי שכל מה שנאמר בתגובות לפוסט האחרון של אביטל יכול לעזור לך, הביטי במראה כל בוקר ואימרי לעצמך את כל הטוב והניפלא שבך, וכל העולם ניברא לכבודך בשבילך והוא מחבק אותך. גם אני.
אורה נפלאה
תודה ענקית על החיבוק, התפוחים והתמרים. חיזקת אותי.
שלך,
מיכל
חני יקרה
המון תודה! גם תגובתך רגשה אותי. מעניין, פעם מיסטיקנית אמרה לי שהפריצה שלי תהה בגיל 40. אני מאושרת בשבילך שמצאת את הדרך, השילוב והאיזון.
שלך
מיכל