מכתב לגעגוע אל הלא נודע

אני מרגישה אותך מתגנב. מנסה לטשטש את הגבול שלא תמיד קיים בין תקווה מתוקה לבין הדחיפה העלובה לאחוז במוּכּר שעבר מזמן. אני מרגישה. שלא תחשוב. אולי כדאי לי לקחת מאבטח בעשרים ₪ לשעה שישמור עלי מההתגנבויות שלך. געגוע גם-כן, שקרן שכמוך. דוחף לי צמרמורות, ומוכר לי התכווצויות בלב. יאללה. כבר שכחת כמה התכווצתי כולי. התכווצתי כשהושפלתי, וקומתי הונמכה בפני זה או אחר. התחפרתי וטיפסתי על הקירות כשנעלם לי זה או אחר, כשנעלם מפניי העולם. אז איזה חיוך קטן אתה מורח לי על הפרצוף? הרי אני זוכרת היטב את הצחקוקים והשמחות לאיד שהשתוללו סביבי כמו שריפה אכזרית ביער ירושלים.

אני מרגישה אותך מנסה שוב, געגוע. יופי של שירים גייסת. קסם של מזג אוויר אפרפר. יצא לך טוב. גם תפאורה וגם פסקול ואתה מסודר. כמה מעט כדי להשכיח כל-כך הרבה. והנה, אני בוהה בחלון, ומתקתקת על המחשב, מתחקה אחר עקבות אחרונות של דיאלוגים שמזמן מחקתי. משחזרת שוב ושוב בראש את אותם שברירי קירבה שהיו ונמוגו. כנראה נידונו לחולל ולפרפר לבדם. כמעט אמרתי כמוני. אבל לא. לא לא לא. מספיק ודי, כמו שאומרים בסיום תרגיל בשיעור ספורט.

איפה כתוב שהגעגוע הוא הרגש האותנטי? ומי אמר שההיזכרות בעבר היא האחיזה באמת? מה יש בסוף הזה שמשפיע כל-כך על העתיד? למה הגעגוע יותר חזק מהתקווה?

עכשיו לילה. לילה שחותם שבת שקטה. שקטה מדי. זה בדיוק הזמן שלך לפעול. לספר לי סיפורי אלף לילה ולילה על איך היה פעם מרגש וקרוב וחם וטוב. כאילו שאני לא זוכרת כמה כבדה ומעיקה וקשה ואפופת רגשי-אשם ודאגה היתה התקופה. כאילו לא הייתי שם.

אבל אני לא אתן לך לשקר לי יותר. לא אתן לך לשתק אותי, ולעבור לדקה דומייה בכל פעם שתשמיע לי ברדיו צליל מוכר. אני אעלה את הפוסט שלי באתר, ואשכב לישון. לפני שאעצום עיניים אשאל שאלת חלום קטנה על מה מצפה לי מעברו השני של הלילה. מה מצפה לי מחר, לא אתמול, מחר מחר מחר. ואתה, געגוע, לך מכאן. אם אתגעגע אני יודעת איפה למצוא אותך.

שלום ולא להתראות,

מיכל

נ.ב.

געגועים מציפים את העולם

את החיים

געגועים שומרים את העולם

את הימים

שומרים את החיים

                        דקלה