מכתב למשוררים שכבר אינם

זלדה. חלפי. גולדברג. עמיחי. רחל. אלתרמן. לעולם לא אוכל להודות לכם מספיק על כל המילים, הדיוקים, התזמור של האותיות, המשקל וסימני הפיסוק, המיזוג בין הרוח לתחביר. לעולם לא אוכל להעריך ולתעד את כל רגעי הכאב שבמחי רפרוף בספר הפכו לימי חסד וחמלה. לעולם לא אוכל לזכור את כל הדיאלוגים שהתנהלו בחיי דרך השירים.

מי כותב היום על ריח האדמה ברוכת הגשם? על הצעיף הרך? על התוגה בעיניים? מי כותב על שמי שנותר עמוס אבק ולא נוגן? על הכבסים שיבשו בחצר? מתי נשזרה לאחרונה בעדנה דמות או סיטואציה מהמקרא לתוך השיר?  כן, אני יודעת שיש היום יצירה חצופה ומתוחכמת. אבל כשאני יושבת בביתי העצב לעת ליל, או מטיילת ונושמת את צינת הערב, אני מתגעגעת לצלילים הרכים, למילים הנקיות, למשפטים הרקומים. הדבר האחרון שאני זקוקה לו בערב כזה זה דיאלוג שעבר מהסופֵּר לספר, בלי עריכה, בלי עיבוד, בלי לב.

זה לא מגניב אותי ולא מצחיק אותי לקרוא בשיר את אותו טקסט שצעק לי מישהו ברחוב. זה לא אותנטי בעיניי שהיום הנייר סובל הכל. זאת לא האמת שלי. האמת שלי היא שיר שייכנס לי ללב, ויישאר בו. שיר שמילותיו לקוּחות מעולם העברית ולא הבערות. שיר שמחבר בין עולמות ותקופות-ולא מוחק אותם. שיר בו נמזגים מילים ומשקל למים זכים ולא למשקה ממותק ודביק. שיר שנולד מתוך מנעד רגשי ולא זוחל בתחינה אל סולם הרייטינג. בשבילי אותנטיות היא יוצר שכתב שוב ושוב את אותו משפט, בתשומת לב ויתר רגישות למיקומה של כל אות, עד שתושלם ההרמוניה בתוך השיר.

הלוואי ואני טועה אפילו במעט. הלוואי שברגעים אלה, בעוד אני כותבת את השורות כאן בבלוגי הצנוע, יושבים להם משוררים רומנטיים חדשים וכותבים. כאלה שדוברים עברית, המתרגמים את נימי נפשם הכואבת והכמהה לשירה. פשוט שירה. שירה המשכיחה מהלב את מהומת היום, ושואבת לעולם אחר. כמיהה אולי. רומנטיקה לפעמים, גם לבודדים. יופי בוודאי. שירה המביאה ריחות וטעמים מתקופות אחרות וימים רחוקים לכאן ולכאן. שירה המביאה הומור אמיתי. שירה המשיבה את הרוח, ומוחקת מרחקים. שירה שהיא הרמוניה בין עצבות הלב ושמחת הנפש. שירה שממגנטת, כמעט בלי שארגיש, את תיבת הזכרונות שלי לאוצר החלומות.

מתגעגעת,

מיכל

נ.ב.

אי שם עמוק בתוך תוכנו

טמונים קולות וזכרונות

מראות רבים שכבר שכחנו

ספרי פלאים ומנגינות.

אהוד מנור