בננות - בלוגים / / אם אומללה שהפכה את בתה לקורבן (פרק 4)
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

אם אומללה שהפכה את בתה לקורבן (פרק 4)

 

אני ממשיכה בסדרת המאמרים על אחותי נכת הנפש, הלוקה בסכיזופרניה, ובהשפעתה על חיי. זו הרשימה הרביעית בסדרה. למי שפספס את הרשימות הקודמות, נא ללחוץ כאן.


 

עד לפני שנתיים אחותי הייתה התינוקת של אמי. אמי ואבי המשיכו לטפל בה כמו בתינוקת, ומעולם לא נתנו לה את האפשרות להתבגר, להיות אחראית לעצמה, לטפל בעצמה, מתוך הנחה שהיא לא מסוגלת לכך. אבל האמת, אני די בטוחה שהם גרמו לה להיות "נכת קיום" כזו, כפי שאני קוראת לזה. שמלבד מחלתה, הם שניהם באיזשהו מקום עמוק בתוכם רצו שתישאר להם ילדה קטנה שהם תמיד יכרכרו סביבה.

 

ובאמת, זה מה שקרה. הם היו מתלוננים בפני כמה קשה להם, איזה צרות היא עושה להם, איזה כאב ראש יש להם בגלל כל מה שהיא מעוללת, אבל באיזשהו מקום נראה לי שהם רצו את זה. היה להם יעד משותף, גורל שאיחד ביניהם, צלב שחיבר ביניהם, עיסוק שמילא את חייהם, "מקל חובלים" שבגללו הם יכלו להתבכיין לכל העולם שיצאה להם ילדה כזו, ו"מה עשינו שיש לנו בת כזו".

 

אבי שהיה איש דתי האמין שזה מין עונש משמים. זה מה שנגזר עליו כתוצאה מאיזה חטא שעשה כדי למרר את חייו. ואילו אימי תמיד שאלה בהתבכיינות מיתממת את כל מי שפגשה: "במה אשמתי שיש לי ילדה כזו?" או, "אבל למה היא כזו?"

 

אחרי ההסתכלות בבית החולים הפסיכיאטרי ולידת הילד שנמסר לויצ"ו ולימים ניתן לאימוץ, אבי קנה לאחותי דירה קטנה. אומנם היא גרה בה בגפה, אבל למעשה הוריי המשיכו לטפל בה כבתינוקת: קנו לה אוכל או בישלו למענה, טיפלו במה שצריך, תיקנו את כל הנזקים שעשתה בבית לעיתים קרובות, וניקו ככל יכולתם את האשפה שהביאה מהרחוב. או שהיא הייתה באה אליהם הביתה כמה פעמים בשבוע ולוקחת אוכל וקצת כסף, או שהם היו הולכים אליה. היא הייתה אז כבת שלושים, וגם את האפשרות הקטנה הזו לעצמאות הם לא נתנו לה.

 

אינני יודעת אם ניתן היה לתת לה לחיות חיים עצמאיים ללא טיפול תרופתי שיאפס אותה, אבל הורי ממילא המשיכו במדיניות האי טיפול שלהם, לא התעקשו שתלך לפסיכיאטר, ומכיוון שהטילה לאו מוחלט על טיפול תרופתי, ויתרו לה גם כאן. גם את האפשרות שמצבה הנפשי ישתפר הם לא איפשרו לה.

 

ושוב אני אומרת, שקשה לדעת מה היתה הסיבה לכך: הפחד שלהם מפני תרופות כי היו אנשים מיושנים ושמרנים, או רצונם להמשיך בסטטוס קוו הזה, שהכול יישאר כמו שהם מכירים, תישאר להם תינוקת לנצח.

 

במשך שנים רבות זה נמשך כך. הם היו מטפלים בה בביתה, והיא הייתה באה אליהם כמה פעמים בשבוע. באותה תקופה היו לה קשרים מיניים מזדמנים עם גברים, אבל שום דבר מעבר לזה. נדמה שאפילו המעט שהיה לה קודם – יחסים (אומנם איומים והרסניים) עם גברים, אבל בכל זאת סוג של קשר, גם אלה כבר לא היו לה. היא הלכה והתכנסה בתוך עולמה, בלי חברים, בלי נפש חיה, למעט הקשר עם ההורים, וכל מיני אנשים שנטפלה אליהם ברחוב ושפכה בפניהם את צרותיה לכמה דקות.

 

בעצם, היא לא עשתה הרבה בימיה ולילותיה. מלבד "הטקסים" שהנחו תמיד את חייה והתחלפו מעת לעת (התשבצים, תיקון "השגיאות" בעיתונים ובספרים, העתקת שירים מהרדיו, תפירה של פדים לתחתונים, ועוד כל מיני טקסים מוזרים שהמציאה), היא הייתה צופה בטלוויזיה, מבשלת לעצמה מעט, דברים כאלה. לפעמים הייתה שוקעת בניתוק גדול יותר מהעולם, מסתגרת בביתה ואפילו לא באה לבית הוריי.

 

כך עברו כעשרים שנים. אבל אחרי מות אבי, כשאימי נשארה לבדה, היא מיד החזירה את אחותי לביתה כדי שתגור איתה. התחושה הייתה שאימי כאילו הכינה לעצמה ילדה שתהיה איתה בזקנתה, כדי שלא תישאר לבדה. ממש כך.

 

ושוב גאתה הסימביוזה – כמו בשנות השישים והשבעים – אותה סימביוזה איומה, בולענית, אלימה, רצחנית, שבגללה הטיחה הפסיכיאטרית ראשית באימי ש"הכול בגללך!", ש"את, האימא, את המשוגעת האמיתית כאן".

 

שוב החלו הצרחות, המריבות, הקללות, התקפי הבכי של שתיהן, לפעמים אפילו מעט מכות. שוב החלו ההשפלות האיומות שאימי הייתה מעבירה בהן את אחותי: רודה בה, רומסת אותה, רודפת אותה, משפילה אותה עד עפר. ובתגובה התנהגות דווקאיות חמורה יותר מצד אחותי, התקפי טירוף וייאוש והחמרת "הטקסים" (בעת ההיא כבר התחילה להתפלל בכפייתיות במשך כל היום), ומאבקים עד זוב דם.

 

אחותי שולמית ואני פשוט פחדנו לבוא לבית הזה. מיעטנו לבקר אותן כי כל ביקור כזה נשא עימו דיכאון במשך שבוע ימים אחריו. זה היה סיוט להיות שם, וסיוט לראות את זה. אבל בסיוט האמיתי חיו אימי ואחותי, שפשוט אכלו זו את זו בעודן בחיים. לא הייתה דרך אחרת להגדיר את זה אחרת: נראה שהן פשוט אכלו זו את זו, פשטו קילפו זו לזו את העור.

 

באותם זמנים ממש ראיתי כיצד מתבצעת הסימביוזה אחת לאחת. כיצד אימי משתמשת באחותי כדי להיפטר מהטירוף שלה עצמה, וכיצד בעצם מלוא מחלתה של אחותי הוא מעין מרד נגד אימי. האם משפילה וחובטת ובועטת בבתה באופן נפשי, ובתמורה הבת מתפרעת ובוכה וצורחת ומתנהגת בטירוף מוחלט.

 

עוד ארחיב על הרקע למחלות הנפש בתוך המשפחה בפרק הבא או בזה שאחריו, אבל כאן אני רוצה להבהיר כמה דברים. מחלה נפשית היא גנטית כמו כל מחלה אחרת. אלא מה? שלמחלה נפשית יש גם רקע נפשי. אני קוראת לזה "גנטיקה נפשית".

 

הנטייה שנוצרה בפסיכיאטרייה בעשורים האחרונים להפריד בין הגנים להתנהגות, היא לא רק מגוחכת, היא גם שגויה ומסוכנת מאוד. כי אי אפשר להפריד בין השניים. יש את הגנים, ויש את הרקע ההתנהגותי והסביבתי שמעורר את הגן. או במילים אחרות: אי אפשר להתעלם ולמחוק את הפתולוגיה המשפחתית, כי יש לה קשר הדוק להתפתחות המחלה. אני רואה את זה במשפחתי המורחבת, ואני רואה את זה במשפחות אחרות שחולי נפשי מקנן בהן.

 

כשיש גן חולה במשפחה, הסבירות להופעת המחלה עולה. וכשיש למישהו הורה או הורים חולי נפש, בלתי אפשרי שהדבר לא ישפיע עליו. בבוא היום גם הוא יהיה הורה, וכאן פשוט צריך לעשות אחד פלוס אחד.

 

במקרה שלנו, ברור לי לגמרי שבמשפחת אמי מחלת הנפש שולטת חזק. את סבי לא הכרתי אומנם, ואת סבתי בקושי, אבל מסיפורי אמי עולה תמונה עגומה של אם (סבתי) קרה, דכאונית ולא הכי מתפקדת ואב גחמני ואנוכי שלקה בהתקפי זעם והיכה את אימי ואחיה לעתים קרובות.

 

הוסיפו לשגרת חייהם של אמי ואחיה את המכות, את ההתעללות הנפשית, את האם הלא מתפקדת, הוסיפו לחייה אימי את ההתעללות המינית שסבלה מדודה ואולי מעוד קרובי משפחה (מעת לעת היא משרבבת לי עוד פרטים בנוגע לזה), ואת העובדה שנאלצה לתפקד כאם המשפחה, לנקות ולבשל בגלל שאימה הייתה חולנית – ותגלו שני אנשים שבבגרותם היו לאנשים מצוקתיים, מופרעים, מודחקים וחולים מאוד מבחינה נפשית. שני מבוגרים שכדי לא להתפרק בעצמם, כדי שאישיותם לא תיבקע או תגיע חלילה להתקף פסיכוטי, נאלצו להשתמש בילדיהם כדי "לנקות את עצמם" מבחינה נפשית. 

 

כן, הם "תיפקדו". לכאורה. דודי היה עורך דין, אימי הייתה אם, עקרת בית ורעיה לגבר שראה ברכה בעסקיו. יופי טופי. אלא שדודי טיפח את אותה סימביוזה איומה שאפיינה את אימי ואחותי, עם בנו הבכור. זה קרה אותו הדבר, ואולי חמור יותר, כי דודי גם היכה את בנו מכות רצח מאז ינקותו בנוסף לכך שירד לחייו. כתוצאה מכך הבן לקה בגיל 17 בהתקף ראשון של סכיזופרניה ואושפז.

 

עד היום הוא שם, בן דודי, נרקב בבית החולים. אבל ראשו ואישיותו מחוקים כבר מעל לארבעים שנה. כבר בילדותי ראיתי אותו כשהביאו אותו לחופשות מבית החולים, והוא היה מחוק לגמרי. התרופות מחקו אותו. כאילו לא היה שם בנאדם אלא ריק. לעיתים היה מכוסה בחבורות שחורות, כי מאחר שהיה אלים ולפעמים היכה את הצוות, הם היכו אותו בחזרה. ולא פעם, כשחזר לחופשה, הוא ואביו היו מכים זה את זה נמרצות. הנה פרי הבאושים המשפחתי.

 

במקרה שלנו, הקשר הסימביוטי של אימי ואחותי היה לא פחות חמור, גם אם פחות אלים פיזית. אבל גם כאן וגם שם היה הורה מופרע, אלים, נרקיסיסט, שהתפרע קשות על בנו הבכור, או בתה הבכורה. פה ופה היו הורים שמצצו את דם ילדם הבכור.

 

אינני יודעת כיצד היו מאבחנים את אמי ודודי לו באו היום להסתכלות. יכול להיות שהיו מאובחנים כבעלי אישיות גבולית, ואולי גרוע מזה. אני חושדת שדודי היה פשוט פסיכופט, לא פחות מזה. לגבי אמי, קשה לי לדעת. אבל ברור לי שהאבחנה הייתה גרועה מאוד. גם לה היו כל השנים סימפטומים שונים של אובססיה-קומפולסיה, של דיכאון וחרדה, של מעט פארנויה, ועוד.  

 

מכל מקום, זו הסיבה לכך שאותה פסיכיאטרית חדת עין קלטה את תהליך ההשחרה הסימביוטי שאימי מבצעת על גב אחותי, הבינה אותו לאשורו, ולכן אמרה לה את מה שאמרה – גם אם היה בכך טעם לפגם, מה גם שאימי המודחקת ממילא לא יכלה להבין את זה.

 

לימים, כשהלכתי לטיפול במכון של ד"ר דוד רודי המיתולוגי, בטייק האבחון הראשון הוא קבע: סימביוזה בין אמי לאחותי הגדולה. ישר הוא הבין את מחול השדים הנוראי שיש במשפחתי. כך שלמרות שהיום נוח לכולם להיתלות ב"גנטיקה", לעולם אסור לשכוח שבמקום שבו יש גנים חולים עלולה לבוא התנהגות מופרעת של הורים, ולכן אסור לנו לשכוח את תרומה המשפחה למחלה, או במילים "יפות": את הגורמים הסביבתיים.

 

למזלי, אחותי שולמית, אחי ואני נמלטנו משיני אימי, מפני שהייתה שקועה בסימביוזה עם אחותנו הגדולה ופשוט התעלמה מאיתנו. אולי לטובה. שנים אני מקוננת על כך שאימי לא אהבה אותי, מצד שני, אני מודה לאלוהים שלא אני הייתי הקורבן שלה. ברור לי שהפסדתי את תשומת ליבה, אבל זכיתי בשפיותי (ואני אומרת תשומת לב ולא אהבה, כי ברור לי שגם את אחותי הגדולה היא לא אוהבת רק מאוד קשורה אליה באותו קשר מעוות וחולני).

 

אבל על אחותי "המשוגעת" אני משלמת ברגשי אשם איומים. עד היום. ברור לי שהיא הכבשה השחורה, היא פח הזבל המשפחתי, ושגללה אימי לא נטפלה אלי, לא הרסה אותי. מישהי אחרת נהרסה במקומי.

 

 

בפרק הבא: כיום, אחותי ואני מטפלות באחותנו נכת הנפש.
 

26 תגובות

  1. סיפור כואב אך מלא אומץ וחמלה תודה שפירסמת ,יעלה

    • ועוד משהו, יעלה, אני כותבת אחרי שקראתי פעם אחת ,ולאחר הקניות לשבת והטקסט שלך לא הרפה ממני, הוא טקסט מכונן המספר לאנשים מתוך המצוקה הפרטית, שהם לא לבד .את מהווה פה להרבה אנשים הפוחדים לספר. יישר כוח, יקירה, תבורכי על אומץ ליבך ויושרתך ורגישותך לזולת.

      • תודה חנה. גם אני מאמינה שצריך לפתוח ולכתוב ולחשוף, גם כעזרה למשפחות אחרות, גם אולי כמניעה. לא יודעת, אולי זה ייפול על אוזן שחשןב שזה יגיע אליה.

  2. יעל, קראתי את מה שאת כותבת, כולל כל הפוסטים בנושא. אני חושבת שזה חשוב לספר כי אנשים לא יודעים באמת איך נראים הדברים מקרוב.

    • תודה תמי. בהחלט, חשוב חשוב לדבר ולכתוב על כל הבעיות האנושיות. איך נתרפא אם לא נודה קודם בבעיות שלנו?

  3. יעל, מפסקה לפסקה מתחזקת בי התחושה שלא רבים היו עומדים בפני מה שאת ואחותך הניצולה עמדתן בו. ועדין חשים בנאמנות למשפחה המעורערת, לרחמים המהולים בכעס, באישיות החיובית שצמחה בביצת יאוש. פעם תכתבי על זה גם אחרת. וזו תהא ספרות.

    • תןדה רות.
      אני באמת חושבת על ספר, אבל לא פרוזה, יש לי הרגשה שחומר כזה הוא יותר עדות וצריך לבוא כמסמך, אולי כמו מה שעשה שי גולדן בחלק הראשון של "הבן טוב" משהו בין תיעוד למשהו קצת יותר ספרותי. לא יודעת, אני עדיין מתלבטת בכך תוך כדי כתיבת הרשימות הללו: איך להמשיך, אם להמשיך ובאיזה אופן.

  4. הזדהיתי איתך. מאד מוכר לי המקרה של אם שזונחת בת אחת והופכת לסמבייוטית עם האחרת.
    הכאב של בדידותך הנשית מוכר לי.

    ומעבר לזה. שבת- שלום.

    • יעל,
      לפני שנים מעטות פרסמו פסיכיאטרים (נדמה לי אמריקאים) מחקר על משפחות עם קשרים סימביוטיים-פסיכיאטריים.
      המחקר נעשה מתוך תחושתם כי לא רק הגנטיקה משחקת תפקיד, אלא שיש גם השפעה מופרעת של הורה על ילד, ולפעמים על ילד "נבחר" (התופעה של בחירת ילד אחד להתעללות היא תופעה מוכרת גם מחוץ למחלות נפש – קיימת במשפחות רבות הפתולוגיה הזו).
      הם בחנו זוגות כאלה של הורה-ילד שחולים באותה מחלת נפש ולרוב חיו יחד בלי יכולת להיפרד.
      מסקנתם הייתה שאי אפשר לקבוע בוודאות (שהרי הגנטיקה הוכיחה כבר משהו) אבל להבנתם בהחלט היה משהו שהוא לא רק גנטיקה – אותו הילד יכול היה להתפתח טובי ותר ללא ההורה הזה – אפילו אם היתה מתפרצת אצלו מחלת נש, היכולת לשקם אותו הייתה כמובן טובה בהרבה אלמלא הסימביוזה הזו.
      אני מספרת לך את זה כי חשוב לדעת את זה (למי שלא מאמין שזה יכול להיות) וכדי לחזק אותך בהבנתך שאת צודקת מאוד.
      אתן ממש ניצולות בעיני, ולספר את הסיפור שלך זו גבורה.

      • תודה מיכל היקרה.

        את יודעת, בעבר היתה תיאוריה לגבי סימביוזה של הורה עם בן בכור מאותו המין. אחר כך התחילו לזלזל בזה, אבל אני עדיין חושבת שיש בזה הרבה אמת. זה קורה לדעתי להורים מסוימים, עם מופרעות רבה.
        הכי מעניין זה כמה מחקרים שערכו על תאומים שהופרדו בלידתם, שאחד יצא חולה נפש והשני לא. מה שכמובן אישש את התנאים הסביבתיים במשפחות עם פתולוגיות.

    • תודה אביטל. לגמרי. מי שהיה בזה, מבין את זה.

  5. קשה וחשוב.

  6. מעניין, את יצאת בריאה לגמרי . לפחות נשמעת כך. עצוב מאוד שיש חוליים כאלה בקרב אנשים. כל כך עצוב. במידה מסוימת אפילו יותר ממחלה פיזית

    • נועה, השאלה היא מה זה בריא? אני לא נקייה מבעיות נפשיות, גם אם אינני פתולוגית. אבל אני נוירוטית, ובטח יש לי עוד כל מיני בעיות. ונכון שרוב עולמנו נוירוטי, אבל זו לא נראית משהו שופע בריאות. מה נגיד? בריאות נפשית היא משהו מאוד נדיר, אם בכלל. אולי עדיף לומר: ש"בריאות" היא חתירה למצוא בעצמך איזון, אן באמצעות טיפול פסיכוןלוגי או תרופתי, שאת שניהם עשיתי, ועדיין עושה. נראה לי שההבדל בין מחלת נפש למי שאולי יש לו תקווה היא כמו הבדיחה ההיא, שדווקא המשוגע לא מוכן להודות שהוא חולה הנה, אחותי חושבת שהיא בריאה, ולכן לא רצתה לקבל טיפול. מה יוצא מזה? שהיא חיה בטירוך מוחלט, בלי יכולת להינות מהעולם. לעומת זאת, מי שמודה שיש לו בעיות ומנסה לעבוד עליהם, אולי כאו יש תקווה, אולי זו התחלה של בריאות נפשית.

  7. רונית בר-לביא

    תהל,

    בדיוק אחד לאחד התגובה שלך.

    "אני רוצה למות למענה אבל אני רוצה לחיות למעני".

    אותו כאב, נסיבות קצת שונות.

    ויעלה,
    כנ"ל,
    גם אצלי, באה מביצה, מקום קשה,
    אנחנו באמת ניצולות.

    חיבוק קהילתי.

    • רונית יקרה
      פעם ראשונה שכתבתי שורה כזאת אני רוצה למות למענה אני רוצה לחיות למעני, אפילו סימנתי לעצמי במחברת השורות שכדי לי לחזור אלהם. את רואה מה יעל מעוררת, חיבוק חזק, ואם תרצי חיבוק חם ואוהב בואי לערב שלי בבית אריאלה, ב4,3 ביום רביעי ב8 בערב. אשמח לחבק אותך ולקבל מימך חיבוק.
      תהל

    • חיבוק בחזרה רוניתה.

  8. באיזו תבונה ורגישות את מעלה את הדברים הכואבים. ואיזה אומץ. המשיכי בכוחותייך אלה ושיהיה לך רק טוב.

  9. מירי פליישר

    תודה יעל על הכתיבה הכנה .למרות הנושא הקשה יש משהו קליט בכתיבתך שמרתק לקרוא . אחכה להמשך . מעמת גם עם ההפרעות של הגנטיקה-סביבה שממנה באתי ואף אולי לצערי יצרתי.
    שבת שלום

  10. יעל הספור כובש אותי וקשה להאמין שזו אמת שאלה חיים וקשיים יומיומיים, הצרות שלי נראות מטופשות, אני מלאת הערכה וכאב, הצלחת להחיות לפנינו פנים וחיים , וזה כואב וחשוב

  11. חשוב לספר גם כחלק מניקיון עצמי ותחזוקה שותפת.וגם כדי למשוך אנשים אחרים שאולי שקועים בסיפור דומה. צרת רבים וכו'…
    הניתוח שלך ענייני, אכן נראה שאחותך נפלה קורבן לטירוף המשפחתי. היה בה חולשה שאמך זהתה מתוך מחלתה שלה, זהתה את הדומה.
    אמשיך לקרא בענין.

    • תודה לוסי.אני באמת מקווה שמסמך כזה יגיע לאנשים שחשוב להם לקרוא את זה.

      וכן, המב בין אימי ואחותי אופייני בספרות הפסיכולוגית: סימביוזה בין הורה עם בו בכור מאותו המין.

  12. תהל אהובתי,
    אני מבינה את רגשי האשם שלך, אבל את באמת לא צריכה להרגיש אותם, כי הבריאות הנפשית שבך באמת לא באה על חשבון אחותך. הנסיבות אצלכן שונות. בעוד שאצלנו, ברור לי מאוד מאוד שהעובדה שאחותי שולמית ואני במצב יותר טוב מאחותנו הגדולה, היא מפני שבמובנים רבים "בריאותנו" (היחסית) באה על חשבונה. אימנו התעלקה נפשית עליה, לא עלינו.
    אז אל תרגישי ככה יקירתי. גם אני כל בזמן אומרת לעצמי שאין לי מה להאשים את עצמי, כי לא אני גרמתי לזה, לא אני לקחתי מאחותי את שפיותה, וזה מפחית את רגשות האשם במעט.
    נשיקות מתוקה אמיצה שלי, יעלה

  13. חני שטרנברג

    יעל,
    שוב אני רוצה להביע את הערכתי על שאת מספרת את הסיפור למרות הקושי הגדול הכרוך בכך.
    אני רוצה גם להמליץ לך על ספר שנקרא "הורים מרעילים" העוסק בסוג הקשרים שאת מתארת וגם באפשרויות הריפוי.
    אני מאמינה שכתיבה היא חלק מהריפוי,
    סוג של "ניקוי הנהר" על מנת שיוכל לזרום בהמשך ביתר קלות.
    תודה לך על השיתוף החשוב כל כך.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל