הבלוג של עדנה שמש סופרת, מתרגמת, עיתונאית עצמאית, מבקרת ספרים
באחרונה יאיר לפיד כתב במדורו משהו תמים, לא מודע, ואני כתבתי לו תגובה על דבריו כדי שיהיה מודע להם ואולי לא יכתוב אותם שוב. אבל מסיבותיה שלה, העורכת (או העורך) החליטה לא לפרסם את תגובתי. אז הנה היא, כחומר למחשבה:
אז הנה מה דעתי באמת.
בשבוע שעבר כתב יאיר לפיד במדורו ("אז מה דעתכם באמת", 22 בפברואר 2008) דבר איוולת שלא הייתי מצפה לו ממי שמחשיב עצמו אינטלקטואל. נחמה פורתא יכול לפיד למצוא בעובדה שרבים וטובים נופלים בפח הזה.
לפיד כותב: "מורה הורשע במעשה מגונה בתלמידה… הילדה תישאר מצולקת לכל החיים (הדגש שלי, ע.ש), אבל הוא לא יישב בכלא אפילו דקה; דניס קרסובסקי, שתקף קשישה, הכה אותה ושדד את תיקה, קיבל שישה חודשי עבודות שירות".
ואני שואלת מדוע הילדה שעשו בה מעשה מגונה "תישאר מצולקת כל חייה" ואילו הקשישה שהותקפה לא? הפראזה שלפיד כתב היא שריד בלתי ראוי לתפיסה שאישה שמותקפת מינית היא בבחינת "סחורה פגומה" – מישהו "אחר" ולא זה המיועד לה נגע בה, אולי גם ביתק, "חס וחלילה" את בתוליה – ומי כבר ירצה בה? ואם איש לא ירצה בה, חייה הרוסים. אמירות מהסוג הזה הנכתבות, לצערי, חדשות לבקרים, הן עוד מסמר בארונן של נשים שהותקפו מינית ומנסות להשתקם.
ואני אומרת לנשים שנאנסו – הטראומה שלכן קשה, אבל היא אינה צריכה להיחשב בעיניכן נוראה יותר או גדולה יותר מזו של מי שעבר תאונת דרכים, גם לא יותר חמורה מזו שעוברים אנשים המותקפים באכזריות במהלך שוד. חייהם, כמו גם חייכן, לא צריכים להיהרס בגלל זה. מכל טראומה כזאת צריך להתאושש, כל אחת וכל אחד בקצב שלה, אבל חייהן לא צריכים להיהרס. ואמירות מסוג אלה שלמעלה רק מקבעות את התפיסה המעוותת ההיא.
אני רוצה לקוות שהנשים בחברה הישראלית כבר אינן בבחינת "סחורה עוברת לסוחר", ולכן דבר אינו פוגם בהן לכל חייהן, בוודאי לא הטרדה מינית, על כן גם מוטב לקרוא טקסטים מן הסוג שלפיד ואחרים כותבים קריאה חתרנית, לראות את האיוולת שמאחוריהם ולא להפנים את מסריהם.
זה פשוט, ילדה רכה שמותקפת מינית נשחתת נפשית ופיסית מהארוע, ואילו זקנה מסכנה קשישה, עוברת טראומה, אבל לא מאותו סוג, וחייה כבר אפילו לפניה. זה הכל.
ויאיר אינטלקטואל כמו שאני נעליים.
הוא בסך הכל פנים פוטוגניים, לשון חלקה, ויכולת לעשות בוכטות על הפוטוגניה הזאת.
נכון, יודית, אבל ברור לגבמרי שהוא היה מתייחס אותו הדבר גם אם היה מדובר באישה בגיל 30 שהותקפה במהלך שוד – ולא קשישה מבוגרת – היחס הזה הוא כל הזמן אותו יחס – אה, אנסו אותך – אז הרסו לך את החיים! ממש במילים האלה וזה מה שמקומם אותי. בקיצור – מדובר בעצם החדירה אל גוף האישה – וזה כשלעצמו אמור להפוך אותה לסחורה פגומה. ובתפיסה החולה הזאת מצוי לדעתי שורש הרע.
זה נכון: יש תחושה שהחברה מתיחסת לאונס כרשע יותר גדול מרצח.
נכון, וזה מעוות לגמרי.
דווקא בימים אלו כשהעונשים על סעיפי האינוס, בניהם על הטרדה, הם מגוחכים ודווקא משום שמערכת החקיקה מקלה ראש במעשה, ומתעלמת מההשלכות החמורות לטווח הרחוק, הזווית שלך מחזירה את הזמן אחורה.
שלי יקרה,
מה שאת מציעה הוא קשה מנשוא: את אומרת בואו נשאיר את הצלקות על הנאנסות לכל חייהן – וזאת רק כדי להעלות את תג המחיר על האונסים.
ואני אומרת שאין כל קשר בין השניים. האנסים צריכים לקבל עונשים כחומרת מעשיהם ולנאנסות אנחנו צריכות להושיט יד ולומר להן שלאף אחד בעולם אין זכות לשים אות קין על מצחן. בטח לא לכל חייהן. יש חיים גם אחרי אונס. הן נשים טובות ושלמות כמו שהיו קודם, לא "מחוללות" כפי שגורמים להן להרגיש לא פעם – מבלי להפחית כהוא זה מחומרת הטראומה שהן עברו.
זה בכלל לא מה שכתבתי. נראה שדילגת בקריאה על שלוש מתוך חמש שורות.
כתבתי שמקלים בחומרת המעשה. וגם שלאמירות גרנדיוזיות, גורפות, כשל הלפיד אין בהן כדי להזיק שלא לומר שאינן רחוקות בהרבה מהאמת. איפשהו באמצע.
גם הקביעה האבסורדית שלך, כפי שכתבתי לי כאן, על כך שאפשר לקבוע את מידת הפגיעה ולדרג את חומרת המעשה, בנושא שכל כך שנוי במחלוקת- גם אני יכולה להבין ממנה, על דרך הלוגיקה שלך, כך- קודם תפגעי, אחר כך נבדוק את ההשלכות ונחליט על חומרת המעשה. כמה זמן צריך בשביל זה? עד כמה לרדת לפרטים? יש סיכוי שגם ייקח חיים שלמים!?- תוך התעלמות משנים של מחקר וביקורת, וממימד ההרתעה.
(אני מתאפקת שלא לתת כאן כמה דוגמאות מהנאנסות "הייצוגיות", כאלה שאפשר לעקוב לאורך השנים אחרי הסיפור שלהן, אני מתאפקת כי זה מעשה בזוי בעיני- או שמא זאת פרופגנדה, בעינייך?)
ההשלכות כבר מזמן הופקעו מנחלתו של הכלל, למזלנו, ומתרכזות בנזק שהוסב לקורבן (עידן ה"אני" הזה) ועל סמך עדויות, שעד אז הוסתרו, מבושה או מסיבות, כפי שאת ציינת, שעיקרן עניין חברתי, הפתיחות אפשרה לעקוב מחדש אחרי הנזקים ומימדי התופעה.
אני גם יוצאת בבוז נגד הסגנון של האמירות- אתה יכול, הכול תלוי בך, למה אתה דפוק?- הוא מחלה ממארת בפני עצמה- אם רק תאמין -או תרביות התאים המכונפות שלהן- למה את שוב מתכנסת בתוך עצמך, למה את מנסה להתאבד ואת לא רואה כמה החיים יפים- תתגברי! אימרות שפר ורוח של ממש! בעגה צבאית מה שנקרא הטלת אחריות אישית. פול-זחל.
גם אני לא עברתי תקיפה מינית (זה יכול להיות סטיקר מצויין. אבל מאיומים שעברתי בחיים, הנוגעים באופן עקיף או ישיר, אני יכולה רק לתאר כמה הפגיעה חמורה. ומי יודע מה הייתי מגלה, איזה כוחות יש לי או אין לי. את, הרי, עושה את המעשה של הפקעת החוויה, בדומה ל"סחורה פגומה". כמובן שכל ניסיון לקבוע איזשהו מדד לנזקים צריך להשאיר לביטוח לאומי. והוויכוח כאן על הלפיד בכלל? כל כך נוח לבוז לו, לא?
כל הכבוד שלי!!!!!!!!
לדעתי,היא לא תישאר מצולקת לכל החיים אם לא יגידו לה שהיא אמורה להישאר מצולקת לכל החיים. מי שמתעקש בשבילה על צלקת זו החברה.
מאיפה את יכולה לדעת, סיגל, מה מרגישה נתקפת מינית? והאם זה עניין "חברתי", מה שהיא מרגישה, או אישי.
זה יפה להגיד לה שהיא לא כלי משומש שנשחת, זה יפה ונכון, אבל מישהו יכול באמת לדעת איך היא תרגיש אחרי אונס, גם אחרי שתסבירי לה את זה?
לא ניתן לדעת.
ונפגעות תקיפה מינית עוברות פגיעה אחרת מאנשים נשדדים, אי אפשר לכרוך אותם כדבר שווה, נשדד נפלש בטריטוריה שלו, נאנסת נפלשת לתוך גופה.
אין טעם לכרוך מין שאינו במינו, גם אם הכוונה כביכול טובה.
סיגל,
יש לי חברות ובנות משפחה שעברו פגיעות מיניות שונות. זה מצלק לכל החיים. גם טיפלתי בנשים כאלה.
וגם, כבת לאם שנוצלה מינית בילדותה על ידי דודה, אני ראיתי כל השנים מה זה עושה לנפש. עד היום.
למזלי, לא עברתי מעולם, תודה לה", פגיעה מינית, אבל אני מגדירה עצמי "דור שני להתעללות מינית" כי קיבלתי את החרדות והפחדים מאימי. גם טיפול פסיכולוגי לא מעביר את זה.
את כנראה יחידת סגולה סיגל, איזו מן סופרמנית על אנושית שיכולה להתגבר על רגשותיה. צר לי לבשר לך, רוב הנשים אינן כאלה. זה אני אומרת לך מאלפי שיחות עם נשיפ פגועות מינית בכל מיני צורות.
אל תהיי גיבורה על חלשות.
אגב, מאחר ורק בשנים האחרונות הנושא נפתח, אנחנו עדיין בשלב שנשים בעצם צריכות לצעוק את זה. כי במצב כיום, אני רואה נשים שסובלות אשמה נוראי וכאב נוראי שנים ארוכות, וזה רק הורס אותן מבפנים. זה עדיף לדעתכן, נשים יפות נפש יקרות? לא עדיף שהן יצעקו את הכאב החוצה וירפאו ממנו? אז מה לעשות, זה כלול באותה "סטיגמה" לדעתכן.
בלי להתייחס ללפיד, שאינני מחובביו, אני סבורה שנפש האישה אכן מצולקת לכל החיים מפגיעה מינית. יש לי במשפחה נשים כאלה, וחברות. לצערי במקרה הזה הוא צודק לפיד.
וחייבים להסביר את זה לעולם, כדי אולי למנחע פגיעות בעתיד. כאשר יפחתו מאוד פגיעות מיניות בנשים, אם בכלל, נוכל להתחיל בצעד הבא שאת מציעה עדנה.
וגם לך עדנה,
בואי פגשי כמות ענקית של נשים שפגשתי ועבדתי איתן, שעברו פגיעה מינית, ותאמרי שוב ביפות נפש שהן לא נפגעות לכל החיים.
אם חלילה נפגעת מינית ועברת את זה, ואת מדברת מניסיון, אשרייך טוב לך. לא כולנו עשויים ברזל. רובנו חלשים.
גם אני לא הייתי מפרסמת כיום את תגובתך, כי לדעתי בעיתוי של היום, היא לא לעניין. היא פותחת להשתקה נוספת, כפי שהיתה כל השנים.
ראשית כל, אני לא עברתי שום פגיעה מינית. זה עדיין לא מפחית מיכולתי להביע דעה. אני מבינה שיש לך משפחה שעברת בה חוויות קשות, מכל מיני סוגים, אבל זה, מצד שני, גם לא נותן זכויות יתר בהבעת דעה. במקום נחרצוּת כל כך גדולה, אולי היה מוטב להקשיב. ההקשבה היא דבר גדול. כתבתי, והנה אני כותבת את זה בפעם הרביעית, שיש לשלול את האמירות המקבעות את מצב הקורבנוּת של מי שעברה פגיעה מינית. זה הכל. אני לעולם לא הייתי אומרת לנפגעת כזאת "הרסו לך את החיים." אם היא מרגישה שהרסו לה את החיים זה סיפור אחר. האמירה הזאת אינה שונה מהרבה אמירות מְקבעות שאנשים עושים כל הזמן ואחר כך צריך חיים שלמים להתיר את השפעתם ההרסנית. זה מה שאמרתי. ואני חושבת שזו אמירה חשובה שיש לתת עליה את הדעת, ולא צריך להיות פסיכולוג גדול כדי להבין את חשיבותה.
לא יקירתי, זה שיש לי משפחה עם הרבה טראומות לא נותל לי שום זכות יתר. זה שעבדתי עם הרבה נשים כאלה, כן נותן לי. לכי בבקשה להתנד במרכז סיוע תקיפה מינית, במשך תקופה ארוכה, ואז נדבר. שם תשמעי נשים שפונות בכאב אחרי שלושים וארבעים שנה מהפגיעה. אז כרגע יש לי זכות יתר, כן. פקחי עיניים וראי את המצב בעולם.
נחזור רגע לקיבעון שעליו דיברתי – האם מי שהותקף בשוד לא יישאר מצולק לכל החיים? זאת השאלה. למה יאיר לפיד (וכמובן שזה גם יכול להיות מישהו אחר, לצורך העניין הוא סתם דוגמא) לא מציין את זה גם ליד מי שהותקפו באכזריות איומה?
אני דיברתי על הקבעונות המזיקים שלו ואילו את מדברת על דברים שכלל לא אמרתי שלא קורים או שלא יכולים לקרות לנשים שחוו אונס.
תראי, הבעיה היא, שפגיעה "רגילה" מאלימות, עוברת גם על גברים. את זה הם מבינים, ולכן הם מחמירים עם אלימות פיזית. פגיעה מינית רובם לא מבינים. רובם לא יודעים מה זה להיחדר נגד רצונך. וזה ההבדל הקטן, עדנה, אבל הענקי.
אם גברים ייאנסו כמו נשים, הם יבינו זאת. אבל זה לא קורה הרבה, ואני גם לא מאחלת זאת להם חלילה. רק אומרת: אדם אצל עצמו קרוב. גבר לא יבין זאת לעולם. אז גברים , שעדיין מכתיבים את מערכת המשפט, עדיין לא נוטים להחמיר עם אנסים כפי שצריך, כפי שהם מחמירים עם עברות רכןש וגוף "רגילות", לא מיניות.
ושוב, עדנה, לא אמרתי שזה שיש לי קרובות פגועות נותן לי זכות. רק זה שיש לי קרובות שדיברתי איתן, פ-לוס המון נשים אחרות. זה כן נותן לי הבנה גדולה יותר על הפגיעה המינית, וכמה היא עמוקה וכמה היא משפיעה ומשפילה.
יש משהו בהשפלה המינית שהוא גדול וחמור יותר מפגיעה אלימה. זה מה שיוצא מדיבור עם נפגעים לכל הסוגים.
יעל,
אז סוף סוף מה שאת כותבת כאן סוגר את המעגל וזו תהיה ההתייחסות האחרונה שלי לנושא, ואולי גם נבין באמצעות זה זו את זו: אחת הסיבות שנשים רואות בפגיעה מינית פגיעה חמורה אף יותר מכל תקיפה אלימה במידה אפילו יותר גדולה, הוא אותו הדבר שלא רק אני אומרת אותו אלא גם נאנסות רבות: שהעלבון על החדירה, העלבון על ה"חילול" הוא כה גדול שאין ממנו החלמה ואילו אני מנסה להגיד שהכל נכון, שאינני מנסה להפחית כמלא הנימה מכל כאבן – אני רק הוספתי ואמרתי שיש סיבות סוציו-היסטוריות לעלבון הזה ושאם רק נקהה מעט את עוקצו – בזה שנפסיק לראות באישה שנאנסה "סחורה פגומה" אנחנו רק נעזור לה להשתקם. שאם הן יבינו שהחברה לא מסתכלת עליהן בעין עקומה בגלל מה שקרה להן – יהיה להן כמובן יותר קל להשתקם מהחוויה הקשה שעברוץ אני בסך הכל הצעתי הושטת יד לנאנסות, לא יותר. אנ מקווה שעכשיו דברי מובנים יותר. שבת שלום.
טוב, אני חולקת עלייך. זה עניין של תפיסה שונה כנראה.
אינני סבורה כלל שהפסיכיקה שלנו כנשים, במקרה הזה, מוכתבת על ידי תפיסה חברתית של "מחוללת" ועוד.
אני סבורה שזהו משהו קמאי לגמרי, שלא נשחרר ממנו לעולם. גם אם גבר ייחדר, ואצלו תודה לאל אין כל מיני "קרומי בתולין" ברקטום, ירגיש מחולל.
אני סבןרה שאיבריו האינטימיים שלך האדם הם טאבו עמוק מאוד, לא חברתי ולא דתי בכלל. תמיד נרגיש אימה גדולה יותר כשזה מדובר באיברנו האינטימיים, גברים כנשים כאחד.
ואולי שוב יש לומר: אדם אצל עצמו קרוב. או, אל תשפוט או תנסה לפרש או להבין את חברך, כל עוד לא תימצא במקומו. מאחר ואינני מאחלת לאיש או אישה להימצא במקום הנוראי הזה, אולי מוטב שלא נקפוץ ראש ונחווה דעה על משהו שאיננו מבינים בו.
זה כבר ממש לא לעניין, יעל – תארי לך שהיינו מחווים דעה רק על מה שחווינו על בשרנו – איזה רזון רעיוני היה בעולם, איזו צרות מוחין. כל היופי בעולם הוא שלכל אחד מותר וראוי להביע את דעתו בכל נושא שבעולם, גם כאן בבלוג הזה, שבו יש לא פעם התנפלות רבתי, משום מה, כשדעתך שונה או אחרת. קצת סובלנות אף פעם לא הזיקה.