יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
"חשבתי שזאת אהבה אבהית," אמר אדם, שבוע וחצי אחרי שהכרנו. ליהקתי אותו כשחקן לסרט קצר שעשיתי ב"בית צבי". שבוע היינו בחזרות ואחר כך בצילומים. אחר כך המשכנו להיפגש, נזהרים מהמתח המיני והרגשי הגדול שהיה בינינו, לא מדברים עליו, מנסים לא לגעת זה בזו כדי שלא נתנפל אחד על השני מרוב תשוקה – למרות שאני לפחות כבר הבנתי שאני מאוהבת בו באופן בלתי הפיך.
אז באותו לילה, בעצם בארבע בבוקר, כשהתמזמזנו בפעם הראשונה בלנדרובר שלו שחנה על המדרכה לפני בית הורי, הוא אמר: "לא הבנתי עד עכשיו איזו אהבה זו. חשבתי שזו אהבה אבהית." ואז הוא המשיך לספר על נישואיו הקודמים, שניים במספר, ועל בנו הקטן, אמר שמאז הגירושים האחרונים הוא מנסה להימנע מקשרים רגשיים, והוסיף את משפט המחץ: "אני דפוק בראש."
לימים הבנתי שהוא אמר את זה מצד אחד כדי להבהיל אותי, אולי אבין ואברח ממנו כמו מאש, מה שאולי הייתי צריכה לעשות, ומצדי שני כדי שארחם עליו. ומי לא תרחם על גבר מושך שהיא מאוהבת בו, כשהוא אומר לה שהוא דפוק בראש? מי לא תעוט על גבר כזה כדי לנחם אותו על כל הנשים לפניה ששברו לו את הלב?
באותם שנים איתו ידעתי שזו אהבת מאי ודצמבר. ולו רק בגלל שאני נולדתי במאי ואדם בדצמבר. וכמובן, בגלל שהוא היה מבוגר ממני ב-15 שנים. ואהבה כזו יכולה להידרדר בקלות ליחסי כוחות לא שווים, כי צד אחד כבר בשל ומבוגר ושבור ופגוע, והצד השני הוא צעיר מאוד, פתוח מאוד, מחכה לחיים שיסחפו אותו, ולא לוקח בחשבון שאולי גם ישברו אותו…
וכששכבתי בחופי הרצליה חבוקה בזרועותיו, בתוך הלנדרובר החמים, רגליי על השמשות, ידעתי בבירור שהוא הגבר של החיים שלי, שהוא האחד והיחיד, שכל מה שהיה לפניו היה חסר משמעות, וכל מה שיהיה מעתה ואילך זה רק הוא והוא, ואין בלתו.
לימים, כשהגעתי לגילו של אדם כפי שהיה כשהכרתי אותו, 37, והוא כבר היה אז ארבע אמות עמוק באדמה, הבנתי איך בוודאי הרגיש בתוך גבר שכבר שבע מהחיים, נכווה מהחיים, התייאש מהחיים, כשעליו לשאת את אהבתה הנלהבת והאופטימית של צעירה שחושבת שהחיים הם מגש של כסף, ומי יודע איזו נפלאות צפויות לה בתוכו.
אבל הוא לא היה יכול לרסן את כוחות השחור שפעמו בתוכו, רק בגלל שנקרתה על דרכו ילדה עם פנטזיות של אהבה. ועל אף שקיווה שארפא אותו, אחזיר אותו לחיים, אנשים אותו – אפילו אני הבנתי את זה באותו גיל צעיר, הבנתי שמשהו בתוכו כל כך רוצה שאהיה ישועתו – למרות זאת הוא לא הצליח להתרפא באמצעות אהבתי.
ואני, שחשבתי שמצאתי מאהב בדמות אב, או אב בדמות מאהב, וניסיתי למצוץ מתוכו אבהות שלא היה יכול להעניק לי – הרי היה בעצמו אב, ולא רצה עוד אישה-ילדה שיצטרך לגדל אותה – אני התעקשתי להוציא את זה מתוכו בכוח. שיטפל בי, שינחם אותי, שיגדל אותי, שיערסל אותי, שיכסה אותי בלילה (לפעמים באמת כיסה אותי), שמא שגם יחליף לי חיתולים?
וכששני אנשים רוצים כל כך הרבה מהצד השני, ועם זאת לא יכולים לתת הרבה, וכשכל צד מציג בפני הצד השני בראשית הדרך איזו הבטחה שכל משאלותיו יתגשמו במהלך הקשר, וכשהציפיות גדולות כגודל המשיכה, הדרך לכאוס רגשי כבר מתחילה.
נכון
וזה נורא
נורא
יעלה, בדינמיקה ההרסנית הזו יש לך הבנה מדהימה. לצערי אני מכירה אותה ואת מיטיבה לתאר ולכתוב
למרבה ההרס, הוא הפך מיתולוגי, וחסם לך את הדרך למצוא אהבה חדשה ורגועה. הכל נראה אפור ולא בר השוואה ליד הפסגות הנסערות.
כתבתי לך ארוכות בפוסט הקודם, כואב לי לקרוא את הדברים שלך. מכירה אותם טוב מדי, הייתי בהם בעבר ואני כואבת בדיוק עכשיו שוב.
יעלה, מי יציל אותנו מעצמנו, מהבחירות שלנו, מההתניות שלנו, מהצרכים שלנו? זה רק אנחנו שיכולות וזה כל כך נורא.
אהבה כזו מזינה ספרות אבל גוזלת אופציות חדשות מלפרוץ .
כתוב נפלא . עצוב .
אחת המחשבות שעולה משני הפוסטים היא אם הייתה בחירה, שהכול היה כמו שהיה,
או שכל זה לא היה, כלומר מה עדיף לוותר על הטרוף של האהבה, או על הסבל של הכאב?
אני חושב שהיית עונה שעדיף שהכול כן היה מאשר שלא היה בכלל.
וגם חבל עבורו שמת צעיר, כבן 50 לפי מה שהבנתי מהקטע.
אמין, יפה וטוב שכתוב באיפוק מה.
מת בגיל 44, מסיבוכים של סוכרת נעורים.
כן, ברור שמצד אחד לא מוכנים לוותר על אהבה כזו. מצד שני, זה גם הרס גדול לחיים. מצד שלישי, ממילא לא הייתי יכולה אחרת, כי אלה הקשרים שמתנה המבנה הנפשי הבעייתי שלי והרקע המשפחתי. הלוא לא יכולתי אחרת, גם לו רציתי מאוד לברוח.
יכול להיות שגם הסוכרת הטריפה אותו.
ראיתי לא מזמן בטלוויזיה ביום שהוקדש למחלה הזו תוכנית שאמרו שסוכרת גם מתעתעת בראש, בעצבים וכולי.
אצלך לא ראיתי שום טירוף. מה הפסדתי כאילו?????????
איציק, לא נראה לי. הסוכרת שלו היתה קצרה, התחילה בגיל 32, יום אחד הגיעה. פשוט ככה. סוכרת מסוג 1. והוא היה רזה ובריא. מה שכן, נהרה במלחמת העולם השנייה, בתוך קבר שבו הסתתרו הוריו בפולין, והיום טוענים שילדים שנהרו ונולדו במלחמות, נוטים לפתח מחלות כרוניות. אז אולי זה קשור לזה.
אבל אביו מת כשהוא היה בן ארבע, אחיו הקטן מת כשהיה בן חמש, ואז אמו המטורללת גידלה אותו לבד.
הוא היה אדם די מריר, עם חרדת נטישה, הכול בגלל ילדותו, כמה תמיד לאב, ואני חושבת שבגלל זה חלה בסוכרת.
אשר לנפשו, התקשה בקשריו עם נשים, היה בעייתי מעוד בחינות, סולק מקורס קצינים כי טס מעל ירדן, ועוד ועוד דמות מרתקת מאוד ללא ספק. םעם בודאי איהה מסוגלת לכתוב עליו.
וטירוף, יו נו, זה דבר שקט. לא צריך להיות מוגדר על ידי הרפואה כדי להיות טרללה. גם אתה קצת מטורף איצקוביץ… טוב, בעיניי כולם מטורפים.
צ"ל, מקורס טיס.
מאד עצוב יעל, גם הפוסט הקודם – מאד עצוב וכתוב בפשטות מרגשת
יעלה, לא מכירה את הסיפור שלך, לומדת אותו כאן בהמשכים שהולכים ומכבידים לי על הלב.
אבל הלב שלך, כבר קל או כבד יותר? זה היה התפקיד של אוסנת ההיא, אני חושבת, קצת לדלדל את מטען הלב ולשחרר. השאלה אם הצליחה.
איריסית, זה היה מזמן. אני אף פעם לא התגברתי על זה. זה מאוד שבר אותי, וייאש אותי וסגר אותי. היו עוד קשרים אחריו, אבל איש לא הגיע ל"רגליו" של אדם, כי ממילא אני כמו אטמתי את עצמי אחרי מותו. היו כמה קשרים רגועים אבל משעממים. והלוא אני לא באמת יכולה לחיות בקשרים כאלה, כמו שיודית אומרת. כשמישהו נדפק בילדות, קשה מאוד לתקן. החיים הם לפעמים חרב פיפיות.
יעלה, אני מזדהה לצערי עם כל האהבות החולניות באשר הן,
ומסכימה גם עם הניתוח שלך, שהכל קשור לבתים בעייתיים בלשון המעטה.
ואני אומרת חדל להרס בשנים האחרונות, ויותר לא פוגשת גברים הרסניים. או כלום או טובים להדהים.
חלאס לסבול !!!
מגיעה לנו נחת.
רוניתה, גיבורה את. אל תוותרי להרס. באמת חלאס על הסבל. אני מאמינה שאת תוכלי להילחם ביצר ההרס העצמי הזה שיש לנו, נשים מסוימות.
תודה, מאמי.
אני מאמינה שאת 🙂
אני לא רוצה לפרט, אבל קצת קצת, אפשר. פתאם פוגשים מישהו שטוב לך.
ועדיין העבודה מה זה קשה.
העניין הוא שכשנמצאים בתוך זה, אי אפשר אחרת. רק הפרספקטיבה והמרחק מחכימים. כמו בהרבה דברים אחרים. ומי אוהבת לשמוע עצות, או ניסיון של אחרים?