אנג"ל, שאת זעקתו קראתם השבוע בפוסט אצלי, שלח לי לראשונה אי-מייל מהבלוג שלי ברשימות. הוא שלח את אותו האי-מייל בקופי-פייסט לעוד הרבה בלוגרים ברשימות, אך הם לא ענו לו, או שסתם כתבו ברכה כדי לצאת ידי חובה.

   אינני מאשימה אותם. אינני מאשימה גם איש מקוראי הפוסטים שבהם כתבתי על אנג"ל בעבר, בכל הבלוגים שלי. הרוב מתעלמים. כל כך הרבה כאב וצער יש בעולם, ויותר נוח וקל להסב את הראש, כי הלב לא עומד בזה.

   מדוע אנג"ל נגע לליבי? כי הוא לבד בעולם. בן 23, עלה לארץ מרוסיה בגיל 17 עם אימו, והשנה אימו מתה. עכשיו הוא יתום, לבדו בעולם. והמחשבה הזו שאין לו איש שיעזור לו, שהוא לגמרי לבד בגיל כה צעיר, הורסת לי את הנשמה.

   קיוויתי שבעקבות הפוסטים שלי תימצא לו משפחה אומנת באזור הצפון, אבל לא הייתה היענות כשחשפתי את העניין לראשונה בדה מרקר קפה וברשימות. גם עתה אין עניין. קיוויתי שאנשים יתכתבו איתו, יחזקו אותו, יחבקו אותו, ינחמו אותו, יעזרו לו כלכלית ונפשית. גם זה לא קרה, למעט בחור נשמה אחד מהקפה דה מרקר, שהתנהג כמו מלאך, והביא לאנג"ל אוכל כשהוא ממש גווע הרעב.

    היום, אנג"ל מקבל קצבת נכות נפש וסיוע בשכר דירה, אבל הכול הולך לשכר דירה, להוצאות הבית, ומה שנשאר הולך לכיסוי חוב ישן להוצאה לפועל. כסף לאוכל, לנסיעות, לבגדים, אפילו לסבון ושמפו לא נשאר לו.

    העו"סים לא עושים כלום. אני יכולה להעיד שכל הוויה-דולורוזה שאנג"ל עובר מול הרשויות והארגונים השונים היא נכונה, כי לי עצמי יש אחות חולת נפש, סכיזופרנית, ואנחנו עוברים בדיוק את זה על בשרנו: אטימות נוראה של הממסד, לך ושוב, אדישות, התעלמות, ולפעמים אפילו רשע של ממש.

   וכך, אחרי שבאיזה נס הצלחנו, אנג"ל ואני, לסדר שישלחו לו סל מזון, התברר שזה ספורדי, הביאו לו מזון פעם-פעמיים ונעלמו. והעו"סית בשלה, מתעלמת. אני יודע שזה מקומם, אני יודעת שנראה לכם שאנחנו מגזימים, אבל לא. העו"סיות לא רוצות לנקוף אצבע. אפילו אנחנו, בני משפחתה של אחותי, שצועקים ברשויות הנפש והרווחה, מעלים חרס בידינו. על אחת כמה וכמה אדם שאינו בריא בנפשו, שמשדר חולשה….

   אנג"ל הרשה לי לספר לכם את כל קורותיו. בתחילה, הוא נקט בגאווה, בחשדנות, לא רצה למסור פרטים אישיים לאיש. עכשיו הוא כבר כל כך מיואש מהממסד, שמבין שאולי רק מאנשים טובים יקבל את מה שהוא צריך כדי לעמוד על הרגליים: דבר ראשון אוכל, כסף לכיסוי החוב שהשאירה אימו, כסף לימודים אולי, עבודה… זה כל כך הרבה לבקש?

    לו היו לאנג"ל הורים, הם היו דאגים לו. כשאני הייתי בגילו עדיין גרתי אצל ההורים והייתי סמוכה על שולחנם, ולמדתי מה שרציתי על חשבונם, ויכולתי להרחיב את עולמי. אנג"ל לא יכול. הוא חי רק כדי לשרוד יום ועוד יום.  

   לעיתים, הוא כותב לי שאין לו בשביל מה לחיות. ובאמת בשביל מה לו לחיות? בשביל להיזכר בגבר שאנס אותו בילדותו? באימו שקיבלה אירוע מוחי ברחוב, ועד שבאה ניידת נט"ל, אחרי שעות, היא כבר מתה? ברעב שלו? בבדידות הנוראה? באדישות הרשויות, אגרוני הצדקה, הגח"מים, האח"מים, חברי הכנסת?

   אתם לא יודעים למי פנינו, אנג"ל ואני בחמישה החודשים האחרונים. לכולם. וכלום. נאדה. וכך גם במקרה המשפחתי שלי עם אחותי. כלום. נאדה. רק דלתות בפנים. רבים, שלא מכירים את המצוקה הזו מקרוב, חושבים שאנחנו לא עושים מספיק כדי להגו על זכויותינו וזכויות בני משפחתנו החולים. אבל זה לא כך. תשאלו אותי, את אחותי ואת אחי, שכבר כמעט שנה נלחמנים ברשויות הנפש והרווחה בשביל אחותי הגדולה, חולת הנפש, ומקבלים דלת סגורה בפנים.

   אז מה נגיד על אנג"ל, שהוא לבד בעולם? שסובל מחרדה חברתית קשה, ומתקשה להילחם כמונו את מלחמתה של אחותי פגועת הנפש?

  תסלחו לי אם המונולוג הזה נשמע כואב, מבולבל, מאשים, נואש. אני נואשת. גם אנג"ל. וכמונו, יש עשרות אלפי פגועי נפש ומשפחות של פגועי נפש, שסובלים יום יום ושעה שעה.

  בבלוגיה הזו היו כמה היענויות של רצון טוב לעזור לאנג"ל. הוא מוכן להתכתב עם כולם ולקבל את עזרת כולם. אני מציעה שכל מי שרוצה לעזור לו, שיפנה אלי ואני אתן לכם את האי מייל שלו. אתם יכולים לעזור לו גם בהתכתבות. תכתבו לו, אם יש על לבכם לעזור לו. תנסו לברר מה הוא צריך. בואו נהיה הורים מאמצים של אנג"ל ונעמיד אותו על הרגליים.

    אני מאמינה בו. אני מקווה שגם אתם. אני רואה אותו בעיני רוחי צעיר שמח, יצרני, יצירתי, חברותי, עובד, לומד, מאושר מהחיים, מעניק לעצמו ולאחרים.