הבלוג של מיכה שמחון צלם אמן מורה מרצה פמיניסט נשוי ואוהב אבא לאימרי ועלמא מזרחי חברתי עצבני חייכני רגיש רוקר בנשמה בשלן
ככל שאני מתבונן בחברה בה אנחנו חיים וככל שאני ממשיך לנתח את האופן בו אנשים עולים ויורדים כאן מגדולתם, (ראו ערך: מי_הרג_את_דודו_טופז?_ ) כך אני מבין שכל ענין הבחירות הוא פאסאדה. אנחנו כאילו מצביעים עבור המפלגה או המנהיגים בהם או להם אנו מאמינים, אבל מי שבסופו של דבר שולט על חיינו ועל מה שמתקיים בהם היא התקשורת. התקשורת הפסיקה לכתוב על המציאות היא יוצרת אותה. היא עושה חדשות ולא מביאה חדשות. שימו לב איך אנשים אינטליגנטיים ירדו מסדר היום הציבורי שלנו ואיך אנשים כה טפשים אחרים הומלכו במקומם. חפשו את יוסי ביילין או דן מרידור – התקשורת הרגה אותם. היא הדגישה את הצד החלש שלהם – חלש כמו ביסודי או בתיכון – מין חולשת שרירים טלויזיונית – ובזה למה שהם אומרים. היא הציגה אותם כנלעגים. בעידן התקשורת הרבה יותר חשוב להיות עובר מסך מאשר חכם. להיות נלעג וחלש זה הכי לא אטרקטיבי למנהיג. התקשורת קובעת את סדר היום ומה שלא תופס את הציבור וצהוב מספיק לא ישודר, אפילו אם זה טוב וחכם ובעיקר אם זה עמוק מידי. זה לא הציבור שרוצה מסרים מידיים – זו התקשורת שהרגילה אותו למסרים מידיים. עכשיו הוא מכור. באופן מוזר הערוץ הכי נלעג בתקשורת האלקטרונית הוא הערוץ המעמיק ביותר שלה. ערוץ אחד. הוא היחידי שמעז לשדר דברים איטיים ומעמיקים כאילו אין ערוץ שתיים. ומאחר שהוא משדר דברים נלעגים: אנשים שמדברים לאט ובתבונה ולא מהר ובאהבלות מהירה (מבחינתי – טיפשות מכוונת – דוגמת צביקה הדר), הוא הפך כשלעצמו לנלעג. המשוואה היא: חכם=נלעג. טיפש=קול. משוואה אומללה.
התקשורת קובעת למעשה מה נראה, במי נבחר, איך יראה בעינינו המנהיג ומה תהיה תפישת העולם שלנו. אולי בגלל שאיני צופה כמעט כלל בערוץ שתיים ולא מקשיב לעולם לגלגלצ אני מרגיש לעיתים שאיני חושב ויודע ושומע את מה ש"כולם". אני מחוץ למדורת השבט. התקשורת היא האח הגדול. היא קובעת את השיחדש ומצמצמת אותו מידי יום. ולבסוף נישאר כולנו מאוחדים בטפשותנו. התקשורת היא הממליכה מלכים ומורידה אותם מכסם. לא תמיד היא מצליחה – אבל השיטה משתכללת, אין ספק.
ועכשיו שימו לב לדבר הבא: ברגע שמישהו כמוני בא אל התקשורת וטוען כלפיה שהיא אשמה היא מיד קופצת וצועקת חמס. צעקות הקוזאק הנגזל. יש כאן מנגנון משומן שמונע את האשמת האח הגדול בהשתלטותו על חיינו. היא מסווה את עצמה כמי שדואג לנו – כלב השמירה של הדמוקרטיה – ולמעשה הוא מסתתר תחת הכותרת הזו ומתוכה הוא שולט בחיינו – בתחולתם ובתכולתם.
התקשורת קובעת למעשה מה נראה, במי נבחר, איך יראה בעינינו המנהיג ומה תהיה תפישת העולם שלנו. אולי בגלל שאיני צופה כמעט כלל בערוץ שתיים ולא מקשיב לעולם לגלגלצ אני מרגיש לעיתים שאיני חושב ויודע ושומע את מה ש"כולם". אני מחוץ למדורת השבט. התקשורת היא האח הגדול. היא קובעת את השיחדש ומצמצמת אותו מידי יום. ולבסוף נישאר כולנו מאוחדים בטפשותנו. התקשורת היא הממליכה מלכים ומורידה אותם מכסם. לא תמיד היא מצליחה – אבל השיטה משתכללת, אין ספק.
ועכשיו שימו לב לדבר הבא: ברגע שמישהו כמוני בא אל התקשורת וטוען כלפיה שהיא אשמה היא מיד קופצת וצועקת חמס. צעקות הקוזאק הנגזל. יש כאן מנגנון משומן שמונע את האשמת האח הגדול בהשתלטותו על חיינו. היא מסווה את עצמה כמי שדואג לנו – כלב השמירה של הדמוקרטיה – ולמעשה הוא מסתתר תחת הכותרת הזו ומתוכה הוא שולט בחיינו – בתחולתם ובתכולתם.
היי מיכה
למרות ש"פסטיבל דודו טופז" בעיני הוא בעייתי מבחינות מסוימות, דודו טופז וסיפורו בהחלט משקף את מצב החברה הישראלית ויכול להוות משל. התרשמתי מאד ממה שכתבת. אבל חשוב לזכור שדודו טופז בעצמו הוא "התקשורת". והאגו הגדול הזה,
שעלה וירד, חי ומת בשם האגו,רק הולך ומחמיר
בדמות תכניות ריאליטי משמימות, שמעלות ומורידות גיבורים בין יום, יאמר לזכותו של טופז, שלפחות הוא בעצמו יצר את "הגיבור"שהיה, וגם שנפל עם "פליטות פה", הצליח לצור את עצמו מחדש ובניגוד לגיבורי האינסטנט של ימינו הוא לפחות אחד שיזכרו לטוב ולרע ויש גם טוב במעשים שעשה לענייות דעתי.
לילכי?
אני מסכים עם דבריך, למרות שלא זכור לי משהו טוב שעשה טופז. לחלק כסף לאנשים בפריים טיים תמורת התערטלות איני קורא מעשה טוב.
מי ששולט בנו זו נבערותנו כהמון.
התקשרות היא רק ראי לערכים והתבונה שלנו. אפשר לבוא אליה בטענות עד כמה היא ראי צלול או מעוות, אבל לא יותר מכך.
זה נכון שהאליטה התקשורתית קובעת סדר יום למדינה ומתמרנת את הערכים שלנו. אבל הערכים הם שלנו והתבונה היא שלנו. הנכונות ללכת שולל גם היא שלנו. כשאנו באים בטענות לעיתונאים על הצגה מגמתית ודמגוגית של המציאות עלינו לשאול את עצמנו האם אנו כה שונים מהם בחתירה לעליונות הדעה שלנו והאם היינו נוהגים אחרת מהם.
בארצות אחרות התקשרות בוגרת יותר ואולי גם אחראית יותר. אנו כישראלים תמיד נקצין יותר מאחרים ועדיין יש לדעתי לפקח יותר על התכנים והמגמות בתקשרות ובמיוחד לדאוג לפלורליזם אמיתי בה וביטוי למגוון דעות ולא לדעה פוליטית עיקרית אחת שבמילא מבוססת לדעתי על הגדרה עצמית ותחרותיות מול אליטות אחרות ואינה מבוססת על ערכים אמיתיים.
לדעתי בסופו של דבר הבעייה היא חינוכית. כשהתקשורת היא שמחנכת במקום מחנכי ישראל התוצאה היא דורות שהמופת שלהם בא מתוך היפים והאמיצים וטלנובלות בספרדית. מדוע ומה אפשר לעשות בעניין? נראה לי שזה כבר עניין לפוסט על חינוך במדינה…
מי ששולט בנו זו חונטה של כמה משפחות בעלות ממון וכוח אימתניים, שפשוט מחזיקה את המדינה – ואת התקשורת ! ב… אתה יודע איפה. אל תהיה תמים.
להאשים מספר משפחות עשירות זו ראייה שיש בה אולי בדל אמת אך במהותה היא סטריאוטיפית ושטחית.
אי אפשר למכור לאנשים מה שאינם מוכנים לקנות, אך תמיד יימצא המטבע עבורו אנו מוכנים למכור את היקר לנו.
אפשר להאשים את השטן בפיתוי האדם לרוע ואפשר להאשים את האדם במוכנות (ואולי אפילו בלהיטות) להתפתות לו. מי שאינו מוכן לקחת אחריות תמיד ימצא את האשם מחוץ לעצמו.
האמת היא שתמורת ריגושים זולים, תחושת עליונות אינטלקטואלית ומוסרית, אשליית השליטה במציאות ואישור ל"נורמליות" שלנו אנחנו מוכנים למכור את כל שאר הערכים שלנו. אלמלא כן לא היה ניתן לשלוט בנו או בכל אחד אחר.
"בעידן התקשורת הרבה יותר חשוב להיות עובר מסך מאשר חכם. "
מה זה "עובר מסך" ?
ונראה לך שרק מי ש"עובר מסך" יכול להחזיק קהל ?
דן מרגלית וקירשנבאום עוברים מסך? ומה עם יונית לוי ומיקי חיימוביץ'?
אולי בעצם הכוונה שלך היא נגד תוכניות ההומור שבעצם הפכו לתוכניות הלעג? החרצופים הרגו את מרידור. ארץ נהדרת הרגה את ביילין. האם יש קשר בין התקשורת המדווחת לטלויזיה שאחרי הדיווחים? אני חושב שהחדשות דיווחו בזמנו בהרחבה על דברי מרידור כנגד החיסולים הממוקדים. אני לא מסכים שהלעג דלף לחדשות, אפילו לא לחדשות הערוצים המסחריים. אני חושב שהתבטאותו של רביב דרוקר מערוץ 10 ל"טובת" התאבדותו של טופז היא שערורייתית, אבל הוא התבטא בבלוג שלו.
אם אני הייתי דודו טופז בגילו (63) ויודע שאני הולך להירקב בכלא ל10 שנים לפחות הייתי מחפש וריד פנוי בדחיפות!