יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
דיון מעניין נפתח בפוסט הקודם שלי, "פתוחה", שהוא סיפור מקובץ סיפוריי הראשון (עם עובד, 93). עלו תהיות אם זה אמיתי או לא, אם עברתי את ההפלה או לא, אם מה שקרה בבית החולים הוא נכון או בדיון.
אין ספק שהדיון הזה אורכו כאורכה של הספרות הכתובה. מן הרגע שבו ראו אור ספרי פיקשן בדפוס, בוודאי החלה השאלה הזו לנקר בראשי הקוראים. ראשוני הסופרים נטו דווקא לחזק את הפיקשן שלהן בהערה שמדובר במקרה אמיתי. לאחרונה קראתי את הרומן המפואר של דניאל דפו, "רוקסאנה", בו הוא טורח לציין בתחילה שרוקסאנה היא אישה שפגש, והוא רק מעלה על הכתב את קורותיה. במאה ה-18 היה זה טריק מקובל של סופרי פיקשן.
אפילו במאה שלנו אפשר למצוא את הטריק הזה, אולי כדי לגרות את הקורא הפשוט והעממי לקרוא, כי "הלוא מדובר במקרה אמיתי", ראה ספרו של אייטמטוב, "הנערה במטפחת האדומה", שראה אור לאחרונה בעברית.
אז מה, היה או לא היה? אני אנסה לתאר את אופי הכתיבה הספרותית, מבלי להיות מייגעת. ספרות פיקשן היא תיעוד מוחו של הכותב, על הדברים שקרו לו, ששמע עליהם, שראה אותם, שסיפרו לו, שחלם, שדמיין, שחשב עליהם, שהרגיש בגופו, שכאב, שאהב, שהכאיב, שניסה ונוסה. ובקצרה, מערבולת של כל אלה. כמה מתוך הכתוב קרה לסופר? לעיתים שום דבר, לעיתים הרבה, אבל מה שבטוח, שהחיבור בטקסט הוא אחר לגמרי מכפי שקרה במציאות.
לטקסט יש חיים משלו. אצלי, העלילה היא על פי רוב משהו שלא קרה לי, אלא רק בעקיפין, כדי להרחיק אותי מאירוע רגשי עליו אני מעונינת לכתוב. כשכתבתי את הרומן "סוף סוף רומן" (חרגול, 2000), רציתי לתאר את תחושת האלמנות שלי מבן זוגי שמת, את תחושת הסוף והמוות שמרגישים כשאדם אהוב נעלם מהעולם. כדי להרחיק את עצמי מעוד סיפור אהבה וכאב ריאליסטי ובנאלי, הרחקתי את העלילה עד תל אביב אפוקליפטית, אחרי פוסט שואה לא ברורה, בה חיה הגיבורה לבדה אחרי שבעלה ובנותיה מתו. זה היה הדבר הכי נכון בשבילי לעשות כדי לנסות להעביר את תחושת הנטישה, הכאב והאלמנות.
לעומת זאת, ברומן שקדם לו, "רואות מכאן את כל העולם" (הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 97), דווקא נשארתי בסביבה הכי מוכרת לי: שכונת ילדותי, בסיפור התבגרותן של שתי ילדות בנות 11. מה עשיתי כאן כדי להרחיק את עצמי על מנת שאוכל לכתוב בלי צרימות? לקחתי שתי ילדות שהן לא ממש אני, אולי רק חלקים מהן הן אני, משפחותיהן לא היו לגמרי משפחתי, רק חלקים מהן, וטוויתי סוג של שמיכת טלאים. פשוט לקחתי חלקים מכאן ומשם וחיברתי משהו חדש לגמרי.
כדי לפרט את המשלב הרגשי, הלשוני והעלילתי שנעשה בראש בזמן הכתיבה, אנסה להחיל את התובנות שלי על ניתוח הכתיבה והכתוב בסיפור שפירסמתי אתמול, "פתוחה".
רציתי לכתוב על התחושות הקשות שיש לנשים רבות מדי עם גופניותן, הווסת, ההפרשות, בקיצור: בושת הגוף. בנוסף, רציתי לכתוב על תחושת נטישה מגבר אהוב, ואיך גם זה מתקשר אצל נשים רבות לאותה בושת הגוף. רציתי גם לתאר את יחס הממסד לאישה, לגופה, לבושתה. לפעמים, יש שאני מתארת מקרים שקרו ממש, אחד לאחד, כמו בסיפור הזה, כי לפעמים המציאות עולה על כל דמיון.
תחילה לקחתי דבר שחוויתי אותו, הגם אם לא עברתי אותו על בשרי: הפלה טבעית שעברה גיסתי. הייתי שם איתה, והכתוב הוא תיעוד של אחד ואחד, מפני שבסיפור הזה היה חשוב לי להיות עדה המעידה: הנה, זה מה שמתחולל במחלקות נשים בבתי חולים, הנה הזוועה בהתגלמותה. כי לעיתים, חשוב בספרות גם לתת עדות למציאות. בעיני, הדרך הנכונה לעשות זאת, הייתה בתיאור "יבש", קשה ועובדתי. תיאור לא קל המוטח בפני הקורא.
עדה ומיכל שהגיבו בפוסט הקודם תהו על אמינות הפרטים. אבל כל מה שתיארתי בסיפור באמת קרה באותה מחלקת יולדות הקרייה, אליה לקחתי בלילה את גיסתי שעברה הפלה טבעית, והפנו אותנו לשם (אחי היה בחו"ל), והייתי איתה, וכל מה שאני מתארת קרה, ממש קרה. בדיוק ככה. כאמור, כתבתי אחד לאחד, כולל המוהל שעבר במחלקת היולדות וחילק כרטיס ביקור, וחשב שגם גיסתי היא יולדת, ונתן לה כרטיס והיא נבחה עליו, וכל היחס הנוראי של הצוות, הכול נכון נכון. ומשחק הכדורגל שראו הרופאים והזניחו אותה, והיחס המשפיל והאדיש והמבזה.
זה לגבי האמינות. אני מספרת את כל זה לא כדי להצדיק את הסיפור, כי הרי יש לו חיים משל עצמו, אלא כדי להראות עד כמה המציאות היא לעיתים חזקה וקשה מכל דמיון ובדיון. והנה, דווקא בבדיון, הקורא רוצה ש"יעשו לו הנחות", שיתנו לו אתנחתאות נעימות, מוזיקת רקע. למה זה? הלוא המציאות קשה וחזקה יותר מכל פיקשן.
טוב, בעצם עכשיו סתרתי את עצמי. אם לא חשוב אם קרה או לא קרה, מדוע לעתים הסופר רוצה להמחיש משהו חזק מכל דמיון שאכן קרה במציאות, שהוא ראה או חווה, ורוצה לתעדו במסגרת הפיקשן? והאם זה משנה בכלל? קרוב לוודאי שלא. אחרי הכול, כל מה שחשוב הוא מה שנקרא.
ובכל זאת, אם "קרה או לא" לא חשוב כל כך, איך זה שהקוראים סבורים, על פי רוב, שהדברים באמת קרו לסופר? ולהפך, הכיצד הם מפקפקים באירועים אמיתיים לגמרי שהסופר מתעד אותם, הגם אם לא הצהיר על תיעוד? (כמו בסיפורי פתוחה"). לא אבין. אודה, הבנת הקורא נהירה לי פחות מדרך אוניה בלב ים ודרך גבר בעלמה.
יעל שלום,
כנראה שלא כתבתי ברור דיו – אמרתי שבעיני כלל לא משנה אם היה או לא היה מוהל, מפני שהמוהל (גם הוא) משרת את העצמת תחושת הכאב, האובדן, האבל, הגועל, הניכור מעצמך ומהסביבה וכו"- בעיני גם לא חשוב אם היה או לא היה אלא האם זה מתאר בכנות מצב והסיפור שלך עושה את זה בגדול (אולי טיפונת בגדול מדי אבל ממש רק בטיפונת, זה לא מדיד אפילו).
אני גם סבורה שקל יותר לכתוב מהרחקה מאשר לתאר את עצמך בעצמך. הסיפור שבעקבותיו הגעת אלי "רויטל" נכתב בעקבות הפסקה בתפילת ראש השנה שלפני שנתיים (או שנה? לא זוכרת).
היה שם זוג צעיר מאוד שהעביר מזו לזה ומזה לזו תינוק קטן. אחת הנשים דיברה איתם ואמרה שזה נורא כיף תינוק והם חייכו אבל העיניים לא חייכו .
מזה יצא הסיפור שבודאי גם משקף אותי אבל לא רק.
נראה לי שאי אפשר להימנע מהתהייה "היה או לא היה" אבל אם זה כל מה שסיפור מכיל ("סיפורה המדהים של טייסת המסוקים שחזרה בתשובה ומגדלת פיל בעל שני ראשים בחצרה!") זה וולגארי ולא מעניין.
מיכל, נכון את צודקת, את רק הגבת לדברי עדה בעניין המוהל. בכל אופן, גם בעיני אין שום חשיבות אם קרה או לא, אבל מעניין שיש קןראים שזה חשוב להם, ולכן גם יפריעו להם הפרטים בטקסט שנראים להם "לא מציאותיים", או "לא אמינים" אפילו אם באמת קרו.
מובן שאם קורא מרגיש ספקות בנוגע לאמינות הכתוב, בין אם מדובר בריאליזם או סורליאליזם, אז כנראה שהבעיה נעוצה בסופר. משהו במעשה הכתיבה לא צלח.
יש קוראיםשיקראו כי הם אוהבים ספרות ויש כאלה שיקראו במציצנות ויש מציצנים שימצאו פתאום אהבה לספרות בליבם וגם אוהבי הספרות הם לפעמים מציצנים.
כדי לדעת אם היה או לא , ורק זה, לא צריך לכתוב ספרות יפה.
נכון מאוד, אבל זה לא מתקבל כך במערך השיווקי, בכתבות יציאת הספר, ולפעמים גם אצל הקורא. אני מרחיבה קצת את הדיון לעבר מסע היחצנות, הכולל חשיפה אישית הקשורה בספר.
אם מישהו כתב ספר על משהו קשה שקרה לו, זה יעלה את סיכויי היחצנית להשיג לו כתבת שער גדולה. ערכתי ספר לבחורה שנאנסה וקטע קטן בספר עסק בכך, ומאמרתי לה בלי סנטימנטים שאם היא תסכים להתראיין על האונס, ישיגו לה בקלות כתבות. וכך היה.
או המקרה של יוסי ידידנו, שכתב רומן שקשור באחותו הידועה, וידיעות אחרונות התנו את הכתבה בראיון כפול איתה. האם עובדת המציצנות של הקורא תעזור במכירת הספר? כנראה שכן.
את זוכרת, מיכל, את "שידה ושידות" של רחל איתן? העובדה שהיה זה רומן מםתח עזרה מאוד ממכירות.
אני לא יודעת למה, אבל הקורא תמיד רוצה לדעת אם קרה או לו.
בעקבות "סוף סוף רומן" התקשרה אלי אישה שרצתה לדעת אם גם אני אבדתי בן זןג כמוה. ורצתה לשמוע את הסיפור האמיתי.
אותי אישית כקוראת, כלל לא מעניין אם קרה או לא. יותר מכך, אני מעדיפה שלא לדעת. ממש ככה.
אבל משום מה, רוב הקוראים אוהבים לדעת אם היה או לא. מציצנות היא כנראה משהו שלא מתגברים עליו, אפילו מול פיקשן שברור שהוא ספרות יפה.
זו מעין תגובה כללית לכל הנאמר: לעניות דעתי אין שום חשיבות אם היה או לא היה הדבר. אם הספור מצליח לרתק את הקורא, הרי זה ספור שהצליח.
השאלה אם הספור קרה לכותב או לא היא די תפלה, אלא אם כן היא מוסיפה נופך כלשהו לשואל השאלה
אני תמיד חשבתי שספרים זה תוצאה של סיפור שלקוח מן המציאות של הכותב או סביבתו עם שילוב של דמיון ויצירה. קרה או לא קרה? זה לא באמת משנה. העיקר שיצא משהו טוב מכל זה.
אני מבקשת להבהיר, שלא "תהיתי על אמינות הפרטים". קראתי בתגובות לפוסט הקודם שכתבת שזה קרה, בנוכחותך, למישהי אחרת, וקיבלתי את זה מיד בלי הרהור נוסף. רק אמרתי שבמחלקות שאני מכירה לא נהוג שנשים שילדו שוכבות בחדר אחד עם מי שעברו הפלה. כשהן כן מגיעות לאותו חדר, זה בלתי תקין מבחינות רבות, ולא רק בגלל המוהל ההוא (שבקיומו לא הטלתי בכלל ספק, היות שאני מכירה את הפרוצדורה הבעייתית הזאת).
ומעבר לזאת אני רוצה לסכם בקיצור, כי אני לא רוצה שזה ייתפס כהטרדה מצידי, אבל בכל זאת מתקשה מאד לקצר:
אני מנסה להסביר את כוונתי כבר בכמה תגובות, ואני רואה שאני לא מצליחה. מדובר פה בוויכוח על תפיסת עולם: בפלח המציאות שאנחנו רואים, בדברים שאיננו רואים, ובמה שהכותבים בוחרים להעלות מכל זה על הכתב. ובעיקר במה שהם מחליטים לסנן. מטרת הסינון איננה להקל על הקורא הלא-מלומד, אלא קשורה באסתטיקה, שעליה דיברנו כבר הרבה. אני זוכרת שכתבת באיזו תגובה אצל רונן, שגם ללכת עד הסוף זו אסתטיקה. ייתכן שהצדק איתך, ולא אתווכח איתך – רק אציע לך את הצד השני של אותו מטבע: לפעמים, גם היכולת לדעת מתי להפסיק ולא ללכת עד הסוף היא אסתטיקה.
מוכיחים בשער הרי יש גם במקצועות אחרים, בתקשורת ובתנועות פוליטיות, והם לא פעם מורידים במורד גרוננו בכוח את מה שאיננו רוצים לבלוע. האמנות יכולה אולי לעשות את זה אחרת. לפעמים, אם היא יודעת מתי לכבות את האור ולתת לקורא להמשיך לדמיין לבד, היא יכולה להשיג יותר.
ובעניין תגובתך האחרונה בפוסט הקודם שלך – על הקוראים והקהל: למבקרים יש בעיני רק חשיבות כלכלית. מעבר לזה, הם לא בהכרח מבינים יותר, הם אינם שוחרי טוב במיוחד, והגרוע מכל, גם להם יש דאגות של רייטינג. הקהל, לעומת זאת, הוא בעל חשיבות עצומה בשביל האמנות, מפני שבינו לבין האמן מתנהל סוג של דיאלוג. לכן, לפחות עד גבול מסןיים, דעתו חשובה. נקודת האור בכל זה היא, שהקהל לא בהכרח מתחשב בדעת המבקרים. אני יכולה להבטיח לך שאני, כחלק מקהל הקוראים, בדרך כלל לא מקשיבה לביקורת בכלל. לכל היותר אני משתמשת בה כדי לברר אם נושא הספר מעניין אותי או לא. משם ואילך – שיגידו מה שהם רוצים.
עדה, אכן, בסופו של דבר הכול טעם אישי.
ובעניין המבקרים: האם מבקרים יכולים להמליך או לשבור? כן ולא. מפתה לומר שלא, שאין לדעתם ערך. אבל רבים הם המקרים בהם רוב הקוראים מדירים רגליהם מספר שנשטף קשות על ידי הביקורת, וזה גזר דין מוות לו ולסופר. זה בהחלט קרה לי בספר הראשון, בשנת 93, שאז הביקורת היתה חזקה יותר, וקברו אותי סופית סופנית. בצדק, לא בצדק? לא יודעת. אבל כן, מבקרים יכולים לפגוע בסופר.
לגבי קוני ספרים: הרוב לצערי מושפעים מביקןרות ומפרסום של ספר, וככל שספר זוכה לחשיפה גדולה יותר וביקןרות אוהדת, סיכויו עולים. מעטים הם הקוראים הנבונים כמוך שלא מתייחסים לביקורת, ורק מבררים אם מעניין אותם.
כוונתי: מבקרים יכולים לפגוע בקריירה של סופר.
ליעל:
כן, לכן אמרתי: יש למבקרים חשיבות כלכלית. בהחלט.
הקהל לדעתי מושפע מחשיפה/פרסומת יותר מאשר מהביקורת ה"מקצועית". עניין הפרסומת הוא סבוך מאד, ומצריך מן הסתם דיון נפרד. יש משהו בפרסומות דווקא שמרתיע אותי, במיוחד כשמנסים למכור לי ספר במסגרת הפרסומות ברדיו, לפני הפרסומת למיץ תפוזים ואחרי הפרסומת לאבקת כביסה. אבל מה לעשות – בעידן של התפוצצות המידע והתקשורת, כך זה עובד. כשחושבים על זה, יש לא מעט דמיון בין זה לבין המוהל המחלק פתקים במחלקת היולדות, עד כמה שזה יישמע לך מופרך. כי "פרסומת מעודנת" זה כמעט אוקסימורון.
לכן חזרנו שוב לעניין הפשרה, שעליו דיברנו אצל רונן לפני כשבוע: עד כמה האומן מוכן להתפשר כדי למכור. לאיזה סוג פרסום הוא מוכן להסכים (אני מקווה שזה תלוי גם בו קצת?). ובכך אפשר לסגור את המעגל הזה. לא התקדמנו הרבה, אבל אולי החכמנו קצת. לפחות אני.
כן זה תלוי בסופר, אולי אפילו יותר מדי. את הפרסומות ברדיו מממן הסופר, עם השתתפות קטנה של ההוצאה. סופר שרוצה הפגזת פרסומות ברדיו, צריך לשלם בין 20.000 ל-50.000 ש"ח.
כמובן שסופר מפורסם מאוד שמוכר טוב, לא ישלם. אבל מי שאינו כזה, נדרש לשלם. לא ישלם, ספרו ייקבר.
לגבי הכתבות והחשיפה. בספר הראשון הייתי אמורה להתראיין אצל בילי מוסקנה לרמן לסופשבוע מעריב, והדרישה היתה חשיפה נוראית, ואני ויתרתי כי לא עמדתי בזה. האם זה היה עוזר למכירה? קרוב לוודאי.
וכמובן, הדרישה שסופר שיש לו חבר או קרוב משפחה ידוען, שיתראיין איתו, אחרת אין ראיון.
אז יש שמתפשרים בעניין הפרסום, ויש לו.
לגבי פשרה באיכות הכתיבה, גם זה נראה לי דבר שבשגרה. אם סופר רוצה למכור, הוא צריך לרדת תרתי משמע. ואם לא לרדת, אז להתפשר. וישנם לא מעטים העושים זאת.
בקיצור, חדש לנו שמצב הספרות בארץ על הפנים?
גם אותי הפרסומות הללו מרתיעות וכתבות השער שמתארות את הילדות הקשה של הסופר/ת, את ההתנסות המינית הראשונה ומתפייטים כאילו "בחושפנות".
תמיד נדמה לי שאם הספר כ"כ טוב למה צריך את כל זה (תמים, נאיבי וילדותי מצדי).
לעניין האסתטיקה ודאי שכל אחד מעדיף אסתטיקות שונות.
בכל זאת אני נרתעת מדבקות באיזו תאוריה אסתטית – "מכוער כאסתטיקה", "יפה לעין כאסתטיקה", "החיים כאסטתיקה" וכד".
צלם יכול לצלם חלודה והיא תהיה פיוטית ומרגשת והוא יכול לצלם שדה פרחים וזה יהיה קיטש.
דווקא ביפה יותר קשה לחדש ולא להיות "רק" קיטש.
אבל חלודה יכולה להתגלות גם רק כחלודה, בלי איזו שכינה חלודתית ששורה עליה.
הניצוץ המיוחד הוא חמקמק וקשה להגדרה וקצת אישי. הוא מנצנץ גם על היפה וגם על הכיעור ומדלג על שניהם באותו הזמן.
מזכיר לי את "מבוא לאומנות הרנסאנס והבארוק" באוניברסיטה. תיאורי הגאונות של ורמר: נו יופי, אז הוא צייר פנים בית אינטימי באור רך. היו עוד כמוהו אבל הם לא היו ורמר. תחושת החרישיות, האינטימיות האנושית, ההרמוניה, האלוהי שבמתגלה ברגיל – כל אלה הם ורמר ולכן הם כה קשים להתרגם למילים. המילים כאילו מפיגות את קסם האסטתיקה.
אני מקוה שהובנתי ולא התפזרתי מדי. קשה לי לבטא משהו מובנה בנושא הזה.
הובנת בהחלט. גם אני לא מצדדת שום אסטתיקה או תמטיקה. אם הספר טוב בעיני, דייני.
מה הצער הגדול שלי? שיוצרים גדולים יש במשורה. כל יום אני נתקלת בזה. אני מקבלת בוחטות של ספרים לביקורת, דבר ראשון מפרישה החוצה את הספרים חסרי הערך, כל הספרות הקלה והפופלרית שאותי אישית לא מעניינת. ואז אני מעלעלת בשאר, ומיד מפרישה חצי מהחצי: אןתם ספרים סתמיים למרות שמוגדרים ספרות יפה. נשארת עם רבע, שאותם קוראת קצת, לראות אם תיתפס עיני. ואלה שתופסים את עיני הם מעטים, אוי כמה מעטים. ואני מניחה שמבקרים עשו זאת גם לספריי ולספריהם של אחרים. בית חרושת ענקי וכואב כל כך.
אבל כקוראת, אם אני מגלה ספר גדול, זה אושר ענקי. וכמו שורמיר יש רק אחד, כך יש רק גוגול אחד וכו". מה נעשה? וכולנו רוצים להיות כמוהם, ורק המעטים שבמעטים יצליחו להיכנס במלכות שמיה של הספרות.
כך חשתי שקראתי את "שידוך הולם" כאילו "יש"! מצאתי!
אבל לחפש רק את זה זה מעקר.
כשלמדתי על אומנים לא יכולתי לגעת בעיפרון מרוב חרדת קודש ותסכול.
אלו הרגעים הגדולים אבל היפה ביצירתיות שהיא מופיעה ככה פתאום לעתים יורדת משמים במלוא תפארתה (הצנועה, במקרה של ורמר) ולעתים מבליחה במשפט, בדימוי, במשיחת צבע.
למיכל:
באמת לא הכל הבנתי, אבל אני מקווה שאת הכיוון הכללי כן, ואהבתי את "השכינה החלודתית". 🙂
בתקופה שלנו צריך פרסומת לא בשביל שידעו שהספר הוא טוב, אלא כדי שיידעו שהוא קיים. והיות שאנחנו הורגלנו לכך, שהכל מוגש לנו עם עודף-גרויים, אורות וצבעים, ואם אפשר גם מהר מאד, מספקים לנו באותם אמצעים גם את הפרסומת על אמנות. וזו בדיוק אחת הסיבות שאני מחפשת אמנות עם פחות גרויים וחשיפות קשות: כדי שתהיה שונה מהתקשורת מסביב. כדי שתהיה קצת כמו האור הרך ההוא של ורמיר.
ועכשיו, בגלל כל הדיבורים שלי פה, אני אשאר בלי ארוחת צהרים. 🙂
בשולי הדיון המרתק עם עדה על אוטוארוטיקה, איפוק וגופניות, אני חייב להסכים אתך לגבי הקשר בין הספרות למציאות. מתוך הרצון שלי לכתוב אמת ורק אמת ולא לעשות אסתטיזציה, הרי שאני מרגיש חובה לגעת בחומרים שבאמת מציקים לי ונוגעים לי אישית (ולא בזוג זקנים באוהיו בשנות ה-30). אבל זה לא אומר שהכתיבה שלי יומנית פרופר, אלא שהיא ממוקמת "ליד המציאות", בכל מיני דברים-שהיו-יכולים-לקרות וסיטואציות שמוצאות מהקשרן. אני מנסה לכתוב באופן שלקורא יהיה קשה מאוד לדעת מה קרה ומה לא; כך יצא שקטע בשם "באותו המקום", שפרסמתי כאן, נתפס כ"סיפור" עם "גיבור", כאשר בעיני מדובר במשהו שאני באמת מרגיש. מצד שני, אם הקטע ייכלל פעם בספר כמחשבותיו של הגיבור, הרי שהוא יעשה בדיוק את הטרנספורמציה שאני מדבר עליה, מהחיים לספרות.
אפשר לומר שלסופר יש זכות (וחובה) לבצע בדיוק את המניפולציות האסורות על הדוקומנטריסט: להעביר שורות מדמות לדמות, לשנות את הרקע, להחליף את סדר האירועים – כל עוד זה מקדם את האמת הפנימית שטבועה בסיפור.
ברור, אבל גם אם תחליט לכתוב על זוג זקנים באוהיו של שנות השלושים, זה יהיה עליך. לגמרי עליך. נניח המקרה כאן של דפו. הוא הרי לא היה קורטיזנה במאה ה-17, ובכל זאת הוא כותב אישה מופלאה זו בגוף ראשון. ואמין ברמות (אפרופו הדיון האחר אצל דינה אם יש שוני בין כתיבה של נשים לכתיבה של גברים).
או נניח, בלזק, או הארדי, הכותבים כמה וכמה דמויות, והלוא הם כולן. "הדודנית בט" של בלזק? ברור לי שכל הדמויות הן הוא. "הדודן פונס" שלו? גם כן. כולן נפשו של בלזק.
אך על אף שהכול הוא תיעוד נפשו של הכותב, העלילה אינה כזו ברוב המקרים. ובכל זאת, רוב הקוראים לא מבינים. ותמיד שואלים אותי, אבל תמיד, אם קרה או לא. וזה משגע אותי. ולא רק הם, כמובן שגם העיתונאים. למה זה חשוב, למה?????
בגלל זה אני חש שבשירה (שבה – בגדול – אין עלילה, או לפחות לא חייבת להיות עלילה) זה ברור הרבה יותר שמה שנכתב הוא עמדתו של המחבר – לפחות באותו רגע שבו נכתב השיר.כמובן,גם אז לא חייבים להיות נאמנים לצבע המדויק של קירות בית החולים, אלא רק לזה נצרב בתודעה. כמו שאומרים, לעזאזל העובדות, העיקר האמת.
אותי לא מעניין בכלל אם כן או לא קרה ואיך ומה ומי. לא מעניין אותי גם אם בדית כל פרט ופרט, אם זה יוצא אמין בעלילה.
אריסטו אמר את זה קודם, כמובן, בדברו על שלוש האחדויות. הן נשמרו בסיפור שלך באופן יוצא מן הכלל, ובעולם אותו בראת לנו, כל הפרטים היו הגיוניים לחלוטין.
היתר, כל כך, אבל באמת, כל כך לא חשוב.
שאפו על הסיפור. נשביתי בתיאורים, בקלוז אפ על נשיות ועל הבושה שמלווה רגע כל כך נשי, כל כך אינטימי וכל כך מחולל.
יש סרט של אמה תומפסון, שנקרא Wit. הוא מספר סיפור קשה על חולת סרטן שחלות שלב 4 (אין שלב 5) שהיא פרופסור לספרות אנגלית, מומחית לסונטות הקדושות, החלק הפילוסופי הקשה של שירתו של ג"ון דאן (וכמו שמציינים בסרט, דאן גורם לשייקספיר להראות כמו משחק ילדים ולא יותר).
אחת הסצינות מראה בדיקה גניקולוגית מאוד לא עדינה ומאוד ברוטלית שהיא עוברת, ממתמחה שהיה סטודנט אצלה בקורס. קשה לתאר את תחושת ההשפלה והבושה העולה מרגע שכזה.
העלית בי את הסרט הזה בתיאור שלך. גם בתיה גור, בלא כך תיארתי לי, מתחילה את תיאור הלידה כמשהו פולשני וקשה מאוד לאישה שהתכוננה נפשית לרגע חשוב בחייה. יש בוודאי עוד המעיזות להעלות על הכתב את התחושה האיומה שבה הנשיות שלך הופכת למקרה קליני והסבל שלך לא באמת מעניין מישהו.
ממליצה כמובן בחום על הסרט.
שבת שלום,
וטפו טפו טפו, שישאר רק חומר דמיוני, דברים כאלה.
ענת
רק רציתי להגיד שהיה מעניין גם הכתבה שלך יעל שחשפה אותי לתהליך הכתיבה של הסופר וגם התגובות. והנה הוכחת בכתבה זו את הקשר של היצירה הן למציאות ממש-תגובות לסיפור פתוחה שעוררו אצלך צורך לכתוב והן צורך לספר על תהליכי כתיבה של חומרים שיש בהם צורך שייכתבו. הוה אומר הצורך אמיתי, הסערה , אמיתית , הצבע המכחול והדף הם כבר משהו חדש. אם לא יהיה הצורך לא ייווצר כלום אבל הכלים הכרחיים אף הם . השימוש כמובן בגוף ראשון יצר אשליה של סיפור אמיתי ויש לזה המון כוח. אי אפשר להכחיש.וזה אכן היה .לכן הפרטים נקראו אצלי אמינים. נבדק במבחן הכוח של אמירה שיש מאחוריה ידיעה שהיא מציאותית.הרי את עצמך כתבת שהכל מתועד ממציאות אמיתית,טוב עם עיבודים טבעיים של התודעה הסובייקטיבית.וכמו שכתבה ענת. טוב שלא קרה לך.