ההורים על העצים, הילד במגרש החנייה

ביומיים האחרונים אני צופה בהתפעמות בדרמה מרגשת במגרש החנייה. גוזל של עורבים נפל כנראה מהקן ושבר מעט את הכנף שלו, ומאז הוא מסתובב כה וכה במגרש החנייה, צווח בקולי קולות להוריו ומתקשה לעופף בחזרה לעץ.

הוריו מעופפים רוב הזמן למעלה או עומדים על העצים או על הגדר של החנייה המקורה, ומוודאים שהוא בסדר. מדי פעם הם צוללים אליו והוא בוכה להם חזק יותר, ואז מתקיימת בין השלושה איזו שיחה נרגשת.

כמה פעמים ביום האם, או אולי האב, יורדים ומאכילים אותו פה לפה. המראה מופלא. הוא פוער את מקורו, וההורה מגליש לו לשם אוכל במקורו. מעין עיסה אדומה עוברת שם ממקור למקור, עד שהגוזל שבע.

בלילה הוא הולך לישון מתחת לחנייה המקורה, ובבוקר הוא מתחיל להסתובב בין החנייה המקורה לחנייה הפתוחה, מדלג ממכונית למכונית וקורא להוריו.

לא רק אני הבחנתי בדרמה המסעירה, גם דיירים אחרים, וחלק מהם שמו בחנייה פתיתי לחם.

אתמול התחולל שם מראה הלקוח מתיבת נוח: העורבים ההורים, הגוזל שלהם, כמה דרורים, כמה יונים וגם החתולות של הגינה, עמדו יחד ליד אחד הדיירים שהניח להם לחם ליד המכונית שלו. וכולם אכלו לשובע ונהנו, ובחיי, בסמיכות כה קרובה זה לזה, וגם למאכיל.

אחר כך ירדתי גם אני, ולהפתעתי גיליתי את ראשה של הקוריצה מציץ מבין השיח שמעל החנייה. באמת לא ראיתי אותה כמה שבועות, ומסתבר שהיא דוגרת שם.

למי שלא יודע מיהי הקוריצה, הלוא היא תרנגולת בלאדי יפהפייה שצבעה אפור וחום מנוקד, שהגיעה למגרש החנייה שלנו לפני כשלוש שנים, בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, ומאז היא גרה בין השיחים שגדלים בחנייה, מיודדת עם החתולות והדרורים, ועכשיו גם עם העורבים והגוזל שלהם.

אשר לגוזל, למרות ניסיונות הוריו לשמור עליו בחיים, קצת חששתי אמש מכך שיקרה לו משהו בשרב, אז ניסיתי לקחת אותו, אבל הוא לא נותן. אני מאוד מקווה שההורות המדהימה שמגלים הוריו תוכיח את עצמה, והוא באמת יינצל ויחלים, יתאושש וירים כנף למעלה.

מכל מקום, אני זוכה בימים אלה למראות שלקוחים היישר בגן עדן. ואני כל כך מקווה שהגוזל "יעשה את זה" וישרוד בעזרת הוריו.