עושה שוק

 בעקבות הפוסט של אומי

לקנות אוכל זה היה התפקיד של אבא שלי. אינני יודעת אם מפני שהיה גבר מזרחי, וגברי המזרח נהגו לעשות קניות כי לא היה מקובל שנשים יוצאות מהבית, או מפני שטיפל באחיו הקטנים ובאמו האלמנה כבר מגיל 13, או מפני שאימא שלי הייתה תמיד חולנית ועייפה ומדוכאת ולא היה לה כוח לכלום.

את השריקה שלו, קטע הסיום מ"הבה נגילה", היינו שומעים בכל פעם שחזר מהשוק עם הסלים שאימא תפרה לו ממכנסיים ישנים. ואז היינו יורדים בטור כדי לעזור לו להעלות את הקניות הביתה.

ואולי בעצם לקח על עצמו גם את התפקיד הזה כי פשוט אהב לקנות, ושוקים אהב יותר מכול. הוא נהנה חושנית ממישוש ירקות ופירות. היה מאזין לאבטיחים, מלטף אפרסקים, מריח בהנאה את כל פרי הגן והשדה.

למרות שהיה לו קילה (בקע) היה סוחב וסוחב ירקות ופירות מהשוק כדי להאכיל שש נפשות. תוסיפו לזה שבני המזרח אוכלים הרבה ירקות, ותבינו שהוא היה צריך להביא כל כמה ימים קילוגרמים של ירקות ופירות ועלים מהשוק.

אוי, אוי, כמה שהוא סחב אבא שלי. אפילו כשהזדקן המשיך ללכת לשוק וסחב משם ירקות בטונות.

אני זוכרת אותו צועד בעייפות, בהתנהלות איטית, מדודה, עם השקים בשתי ידיו. לפעמים ראיתי אותו מהחלון, או מהאוטובוס, או בא מולי. זה היה שובר לב. אבל כזה הוא היה. היה לו מספיק כסף לעשות משלוח מהסופר, אבל הוא היה מהדור ההוא ששנא מותרות.

לעשות שוק עם אבא שלי היה אחת השמחות שלי ושל אחותי בילדותנו. תאוותו לירקות ופירות, הנאתו החושנית מקניותיו עשו את תהליך הקנייה לאושר אחד גדול. כיצד שמח אם גילה עלי ראשד אצל איזה מוכר. כיצד היה נוסע לשוק מחנה יהודה בירושלים כדי להביא משם חרשוף, שאחר כך היה ממלא בבשר. איך התרגש מאבטיח מדמם ומתוק בשלהי הקיץ.

אחר כך היינו עוצרים בקיוסק, קונים קולה קרה ולוגמים בהנאה. ותמיד הוא זה שסחב. אנחנו הבנות אפילו לא עזרנו. הוא לא הרשה לנו לסחוב.

תמיד מעציב אותי שאבא שלי פספס את עידן החצי חינמים למיניהם. מכיוון שקניית מזון וקניות בכלל היו אחת ההנאות הגדולות שלו, ברור לי שהיה מתענג על המבצעים ועל כל ה-1+1 של ימינו. לו היה מבקר באיקאה לא היה מאושר ממנו. לו קנה בסופרים של רמי לוי היה בוודאי זוכה לאורגזמה קנייתית.

באחרית ימיו עוד זכה למקצת מהשפע הזה, והיה מדווח לי בהנאה מה קנה בסופר במחיר מציאה ואיזה הנחות יש השבוע. בביקור השבועי שלי אצלם הייתי יושבת איתו במטבח והיינו מדברים על קניות, על פירות וירקות, על המחירים בשוק לעומת המחירים בסופר. אולי זה נשמע משעמם וטיפשי, אבל אני ואבא שלי אהבנו לדבר על קניות שעשינו ועל אוכל שבישלנו. כמה אהב לדווח לי שהשיג מלפפונים בזול, או קנה שתי אבקות כביסה במחיר אבקה אחת.

בנעוריי המוקדמים, כש"עלינו בסולם החברתי" וכבר היה לא מעט כסף, הוא שיכלל את קניותיו, וחוץ מהסלים מהשוק היה מביא סלי ענק מחנויות המעדנים והשימורים של שוק לווינסקי. היה קונה טונות פיצוחים שקלה אחר כך בעצמו. היה קונה עשרות שימורי אספרגוס ופטריות ודגי לקרדה וכל מיני מעדנים תורכיים ובולגרים.

באותה עת עברנו לגור לא רחוק מהשק"ם הגדול ברחוב אבן גבירול, אז אחת לחודש הוא היה מכריח את אימי לבוא איתו ולקנות טונות של מוצרים בהנחות עם הבולים של השק"ם. אני לא מסוגלת לתפוס כיצד הם הצליחו לסחוב כל כך הרבה סלים כל הדרך הביתה, איזה רבע שעה הליכה.

אבא שלי היה "הומוצרכנוס". האדם הצרכן. קניין בנשמתו. אפילו את הנסיעות לאירופה כדי לקנות סחורות לחנותו אהב. תוך כדי היה מביא איתו באונייה טונות של דברים גם לבית. הסחורות הגיעו אחר כך במכולות של "צים". אבל את קניותיו לנו הוא פרק מיד כשהגיע הביתה. ותמיד בשפע, ביד רחבה, בהמון אהבה.

האם הסיבה לתאוות הקניות שלו הייתה העובדה שגדל בבית עני מאוד בשכונת נחלת ציון בירושלים המנדטורית? אולי. מצד שני, גם אימי גדלה בבית עני בירושלים, ואילו היא הייתה אדם שמאוד התקשה להוציא כסף, גם על עצמה וגם על הזולת. לא אחת היו פורצות מריבות ביניהם בגלל הקניות. "למה קנית את זה?" "למה קנית את ההוא?" הייתה צווחת עליו במטבח, משביתה את אחת הנאות המעטות שהיו לו בחיים.

ואבא שלי, כמו תמיד, היה שותק וממשיך לקנות מה שבא לו, וממשיך לבשל מה שבא לו. הוא ידע ליהנות מהחיים אבא שלי, ואת זה אף אחד לא היה יכול לקחת ממנו.