ווידויה של אשת הבלוגר

שלום זאת אני, סיגלית, "אשתו". כן כן, אני דמות אמיתית, ולא פיקציה ווירטואלית ולא, זה לא הוא כותב אותי, זאת ממש אני, באמת.

אז מה? ככה זה מרגיש כאן? אני כבר כמעט מתרווחת, מנסה לייצר גם לי איזה ריבוע משלי, להשאיר חותם בעולמו המקביל.

עד לא מזמן חייתי עם צלם, מורה, כותב, מתלהב, רווי תשוקה וחדור אש להט פנימית. לאחרונה הוא נעלם. נורא לחוץ. יש הרבה טלפונים לעשות, המון מיילים לענות עליהם, עבודה. ואז אני פותחת לרגע את דלת חדר העבודה שלו, ושוב מהבהב מולי המסך הבורדו ירוק הזה, ורגע, הוא באמצע כתיבה של פוסט חדש, שנייה יש המון מגיבים לפוסט הקודם ואני לא אאמין אבל ממש מתחולל כאן דיון.

לפעמים כבר ערב ואני רעבה, אבל הבלוגר שלי בשלו, עסוק במלאכת הקודש של תגובות אינסופיות למגיבים שהגיבו לתגובות קודמות על איזה סיפור של מישהו אחר בכלל. ואז, כשהאוכל כבר מתקרר על השולחן והוא מתרצה ומתיישב באנחה, הוא מוכרח לספר לי על החדשות האחרונות, כן כן, מעולם הבלוג!

חשבתם פעם כמה זמן הבילוג גובה מחייו של אדם? כמה אנרגיה רגשית – ווירטואלית?

וכל הטרדות האלה, כן קראו, לא קראו, הגיבו, לא אהבו, סערות בקהילה המקומית, וכך אני הופכת לשותפה סמויה בעולמכם, בכפר הווירטואלי שייצרתם על כל תושביו אהבותיו, תככיו ומלחמותיו. וכן אתה בלוגר אשף מיכה שלי, כותב ישר ללב, אתה להטוטן של מילים, פורט על נימי הרגש, גם אני התמכרתי לקריאה שלך ואם אני כאן זה רק כי אני רוצה להתקיים בתווך הזה של האותיות המוקלדות על רקע ירוק עם מסגרת בורדו, להביט בך מתוך הבלוג ולקרוא לך לחזור גם קצת אלי, למציאות.