הבלוג של מיכה שמחון צלם אמן מורה מרצה פמיניסט נשוי ואוהב אבא לאימרי ועלמא מזרחי חברתי עצבני חייכני רגיש רוקר בנשמה בשלן
הי, זה מין קטע מבולבל ולא ברור, אז אתם לא חייבים לקרוא.
זה מין הגיג פנימי שגלש החוצה ועוסק בתמיהות שלי על אחוזי הצפיה שלי. הגיגי רייטינג פנימי. אני לא מתכוון לעסוק כאן בסוגית התחרות שעלתה וצפה כמו חרא על פני המיים. זה לא מעניין אותי.
אני רוצה לעסוק במשמעות של הנתונים על מספר הקוראים של הפוסטים השונים שלי ושלי בלבד.
אני בעיקר רוצה להעלות תמיהות ותהיות ואולי גם תלונות וקובלנות ולסיים בסוף בהמלצות. אתם ממש לא חייבים לקרוא…
אני לא מבין איך יכול להיות של'חליפה למכירה חלק ב' יש איזה 60 קוראים יותר מאשר לחלק א'. מה התחלתם מהסוף וויתרתם על ההתחלה? זה הרבה יותר הגיוני להתחיל מההתחלה ולהתיאש ולוותר על הסוף, במקרה שהשתעממתם. השתעממתם?
איך יכול להיות שאת 'על הלהבה' קראו כפול שנים אנשים מאשר את 'על הצלילות', שהוא קטע הרבה יותר יפה ופואטי? מה הדליק אותכם בלהבה והבריח אתכם בצלילות?
איך יכול להיות שדווקא שני קטעים העוסקים ביצורים השקופים המאכלסים את עולמנו: זרים: עובדים זרים לא חוקיים ופליטים סודנים, קראו כל כך מעט קוראים: כ-130 כל פוסט. ודווקא פוסטים פחות מרכזיים כמו 'בחזרה מגבול הצפון' או 'פאניק אנסמבל' נקראו ע"י יותר אנשים. מה אתם לא מתענינים בשקופי העור? עד כדי כך הם שקופים?
מענין שהפוסט הכי נקרא שלי הוא: מרגיש כמו בפעם הראשונה ,ועוסק בעיקר בלהקת אלג'יר וברוק גברי, אותו קראו יותר מ- 600 איש ואילו פוסטים אחרים אוליאפילו חשובים ממנו כמו: 'מיכה מחכה לסין או נמאס לי מאמריקה (ארה"ב)' נקראו ע"י מחצית מהקוראים וזה על 'חשבון נפש או יום הכיפורים שלי' נקרא רק ע"י שישית מזה.
המתימטיקה או יותר נכון: הסטטיסטיקה של הבלוג לא מתיישבת עם ציפיותי. כל פעם כשאני קורא את הנתונים ומגלה שנכנסו עוד פעם לפוסט פחות חשוב, בא לי להגיד לכם: לא, לא, התלבלבלתם. זה הפוסט האחר. הוא החשוב. אין מה לעשות, כנראה. זה לא בידי. לבלוג חוקים משלו.
אז תקראו מה שבא לכם. אתם יודעים יותר טוב, כנראה. אבל אם אתם רוצים המלצה: אז לכו להתענג על : על הצלילות. לכו להתעצבן עלי עם הסינים והאמריקאים, לכו לקרוא על יום הכיפורים שלי, ואל תפסחו על השקופים: יש פוסט על עבודים זרים, אמנם קטע שנכתב מזמן, בשיא עונת הצייד, אבל רלוונטי מתמיד ויש גם את זה שנכתב ממש לא מזמן על סוגית הפליטים (הסודנים) זה רלוונטי וזה בנפשנ.
ועוד בקשה אחת קטנה (אם מישהו נשאר לקרוא עד הסוף, בכלל) תגיבו לי. אני נהנה לקרוא תגובות. חשוב לי לדעת מה אתם חושבים. יותר מ200 איש קוראים סיפור קצר שלי, ראשון שהתפרסם אי פעם וכל מה שקיבלתי זה שתי תגובות. בסוף אפנה למשרת פקידות, או אולי פקח חניה. שניהם קשורים בכתיבה, הרי… ושם לפחות זה לא הלב שלי על המשקל.
מיכה
הנה נשארתי עד הסוף
אני כידוע קוראת נאמנה שלך.
רק שני פוסטים לא קראתי . קטעי הספרות שהכי יקרים לליבך. אני מתנצלת ואסביר למה.
אין לי סבלנות למשהו ארוך ואמיתי כל כך. אם אמיתי אז קצר. אם ארוך אז מחקר כלשהו. תבדוק עם עצמך מה אתה מעדיף לקרוא אצל אחרים.
קצת התבלבלת לדעתי. טכסט ארוך , אמיתי, מורכב , רציני אני אקרא בספר על הכורסא הנוחה ולאט. כך שלאט לך עם ההסבה המקצועית שאתה זומם עליה. אני מתה על הכתיבה שלך ואהיה הראשונה שאקנה את ספרך אבל לא מסוגלת לקרוא אותה ככה בבלוג כשהיא בספור ארוך ארוך. דחילק בשני פרקים.
צריך לדעת איפה מפרסמים מה.
למשל שירים של אחרים אני קוראת בהנאה רבה. הם קצרים. ויהיו קשים ככל שיהיו.
סיפורים. מעבר לכך וכך שורות אני פשוט מוותרת. ואני קוראת די הרבה בבלוגים פה. מעניין לי. גם דעות והגיגים שכתובים בעברית תקינה אני אוהבת לקרוא. קשה לי נורא עם שגיאות או עם התנסחות מתוגמת משפה אחרת. אני מגעילה אני יודעת.יש פה אנשים מדהימים אבל כשהשפה לא תקינה אני קוראת ואוהבת אותם אבל לא מגיבה.
הקיצר מיכה לא מוכרים משהו במקום לא מתאים . תבדוק עם עצמך מה מתאים,איך מקילים על הקורא מוצף האינפורמציה שהגיע לבלוגך. אני מפסיקה כי הארכתי מידי.
מירי הקוראת הכמעט נאמנה שלך.
מירי היקרה
קודם כל אני שמח לקרוא את תגובתך, כרגיל. למזלי אני כותב ללא שגיאות, ככל הידוע לי, וכנראה לכן את קוראת נאמנה שלי. לגבי הסיפור שלי, דווקא אשמח לשמוע את דעתך. את מוזמנת כמובן לעשות גזור והדבק לתוך מסמך וורד ולהדפיס ואז לקרוא על הכורסה.
אני דווקא שמח על האפשרות לשים ככה את הסיפור שלי בכיכר השוק החביבה שלנו ולקבל תגובות, אף כי מעטות, בינתיים. ובכלל רציתי לשאול אותך: אצלך אין פוסטים שהפופולריות שלהם תמוהה בעיניך ולהיפך?
ראשית מיכה אתה לא רק כותב בלי שגיאות אתה גם כותב יפה ומורכב. ממש מלהטט במילים. שנית אל תגלה שאני כזו מגעילה. עכשיו ירדו לי לפחות כמה וכמה קוראים. אני כן קוראת טכסטים של אנשים טובים גם אם יש להם שגיאות רק לא מגיבה.
לגבי תגובות
לי יש בעיה אחרת.
מרגע שנחשפה עובדה המצערת שאני הבלוגרית הנצפית ביותר הפסיקו להגיב לי פה כמעט כולם.
יש לי כמובן מגיבים נאמנים מבחוץ ואותך ויעל די קבוע,ואחרות נחמדות מידי פעם וזהו.
קהל קוראיי רב אבל מגיבי לא מבית ספרנו בדרך כלל. אני יודעת שהפוסטים שלי קריאים ונוחים ואטרקטיביים כך שיש כאמור מספיק קוראים רק מעט מידי מגיבים. יחסית .
כמעט לא כותבת הגיגים.
מבטיחה להדפיס לי את הסיפור ואקרא אותו בהזדמנות הראשונה. אני הבטחות מקיימת. עוד תשמע או תקרא על זה.
מירי חביבתי
את יודעת יש כל מיני אנשים בעולם, וחלקם לא עלינו גם צרי עין ולב. את יודעת, יש כאלה שחושבים שיש מספיק לכולם ויש כאלה שחושבים שאין מספיק. ברור לי מה שנינו חושבים. רחמי על התחרותיים. זה נראה לי ממקום של חולשה וקוטן. אני לא אפסיק לפרגן לך ולאורי וליעל ולרונית ולעוד הרבה, שלא אמנה עכשיו, שבלוגם מרגש אותי ונוגע בי. לבי על הקנאים.
נדמה לי שאתה יותר נדיב ממני. אולי . בכל אופן תודה
חשבתי על זה גם אני. הספירה היא בעצם הכניסות לפוסט, כלומר לא 200 אנשים קראו, אולי היו שקראו כמה פעמים (וזה אפילו יותר מחמיא!) ואנשים שהגיבו נכנסים שוב לקרוא עוד תגובות.
ובאמת מזמן לא הייתי כאן. אבקר יותר – אני אוהבת לקרוא אנשים שחכמים לא רק בשכל אלא גם ברגש :).
הי לי
אשמח לארח אותך אצלי. כמה סוכר?…
🙂
היי מיכה. אוי השאלה הזאת של היחס בין הכותרת לבין התוכן. מטריד אותי גם. ויש אצלי בלוגים שאין להם כמעט קוראים ואני יודעת שכל האשמה עם הכותרת ואינני מסוגלת להלביש אותם בכותרת לא להם. בכל מקרה, קצת דיברתי על העניין בפוסט שלי הנקרא "מה מוכר".
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=664&blogID=39
בהצלחה לך ושנה טובה.
מיכה, נכון גם לגביי מה שכתבה מירי,
אני כשרואה טקסט ארוך על מסך, מתעצלת.
אם הוא מדבר על אקטואליה, עוד יותר.
ולגבי מספר הצופים בך: 600 בפוסט, אמרת ?? יא וורדי.
אצלי המקסימום הוא 200 ומשהו באיזה פוסט,
ואני חשבתי שאנשים אוהבים הומור ולצחוק, אבל כנראה שכשאת סתם עוד בחורה באתר של בנות, זה נשמע הרבה פחות מפתה מבחור באתר של בנות,
שמקבל "בולטות".
וכן, אני מרגישה קצת מקופחת אני חייבת להודות, ומכל מיני בחינות.
אבל מילא, אצלי זה לא מגיע לכדי רצון להשיב מלחמות או לקנא מידיי,
אני לוקחת בחשבון שיש לי הקהל שלי, וייתכן שכאן הוא לא יהיה הרוב.
(כתבתי בעבר באתר אחר בו הורגלתי להיות "המלכה", מה שלא כתבתי, נגנבו).
אפילו הפוסט הממש מוצלח בעיניי שלי "חדשה במעיין" לא זכה אפילו לתגובה אחת !!
לגביך: אני קוראת את הטקסטים היותר קצרים בדר"כ, ואוהבת את כתיבתך מאד,
דווקא קראתי את הפוסט על הפליטים, אבל אני נורא לא בעניינים כאלה, אז אין לי מה להגיב על זה.
עזוב, נראה לך שאנשים יגיבו יותר על אקטואליה מאשר על פוסט רגיש וקצר על צלילות למשל ?
שלא נדבר על אם היית כותב על סקס-שמעקס.
רייטינג, שמעת ?
ויפה שאנחנו ממשיכים להיות כנים עם עצמנו ולכתוב רק את שבליבנו מבלי להיכנע לרצון המתוק להיות אהובים על כולם ובכל מחיר. זה הכי דוחה.
הי רונית
קודם כל תודה על התגובה. זה נעים לדעת שיש הד למצוקותי…
סקס מוכר. זה נכון. וגם לי אישית אין שום דבר נגד סקס ואני מדבר על סקס לעיתים קרובות, אז אולי באמת אעמיד אותו למכירה… סתם. אם זה יהיה אצלי על הפרק איזה לילה, אכתוב ואם לא אז לא.
רונית, אני נהנה לקרוא את הבלוג שלך ומי שלא קורא מפסיד. אל תתרגשי מה600. למירי שהיא אשה יש בטוח הרבה יותר מזה ככה שזה לא בגלל מה שבולט אצלי (אפרופו בולטות… וסקס) וחוץ מזה ששאר הפוסטים שלי חוץ מעוד אחד שיושב על 300 יושבים על 150 בערך, ככה שהשכיח שלי הוא 150 ו"מרגיש כמו בפעם הראשונה" הוא סטית התקן. אני גם חושב שהוא הפוסט הכי מגדרי שלי. הוא עוסק ישירות בנקודה של אפיונים מגדריים בתחום לא שגור ואולי לכן פופולרי.
אני דווקא זוכר את תגובתך ל"על הצלילות", בתור אחת שמאד נגעה ללבי. אז כנראה שיש דברים שונים שמגיעים לאנשים שונים.
ידידי היקר,
מהכרותי איתך, קשה לי להאמין שזה באמת מטריד אותך….
כמה נכנסים ולמי… (קצת מיני?)
זה נשמע רע כמו אותו ילד שבמסיבת הכיתה השבועית אף אחת לא רקדה איתו – במקרה שלי לא התנשקה – והוא יושב אוכל ביסלי עם כל המנודים מתבונן ביפים ויפות מבלים…
זה הקסם בלהיות אמן – לפחות בשבילי. תמיד את האחרים ירצו יותר, יקראו יותר, יעריכו יותר, יפרגנו יותר…
הכיף זה להיות בשוליים; אלו שלא מחפשים להפוך גם את הפוסט האישי שלהם למיינסטרים… ומתוך כך מרשים לעצמם לבעוט בכ ו ל ם!
תשמור על עצמך ידידי היקר שלא תאבד את עצמך בתוך התחרות על הרייטינג המפוקפק של בננות.
נ.ב.
תמיד אתה יכול להתקשר ולהפגש לקפה.
הי גיא, מה הענינים? בקרוב, גם תבוא לביקור. מבשלים פגישה.
לגבי הרייטינג. לא מעניין אותי הרייטינג החיצוני, כלומר יחסית לכותבים אחרים, אלא הרייטניג הפנימי: פוסט מול פוסט, כששניהם שלי. אני לא מבין מה גורם לאנשים להיכנס לאחד ולא לאחר. וגם היתה כאן בקשה לתגובות. הדהוד.
וחוץ מזה שהתמונה שאתה מתאר על מסיבת הכיתה מזכירה לי יותר מידי דברים. זה כבר נראה רחוק עכשיו תודה לאל.
מיכה היקר,
פתאום זה קרה. אתה כותב על השיעול משעה שתיים בצהרים, ואת כולם זה מעניין? כנראה שלא. תמיד כדאי ליצור הקבלות בין מים לקצף. הכתיבה שלך תמיד ישירה, כנה וממוקדת – וככזאת היא משכנעת.
הי יקיר
נחמד לדעת שגם אתה בין קוראי. אני אוהב לקרוא את בלוגך עד למאד.
אני חושב שאני מדבר על איזה ניואנס חמקמק. יש לי פוסטים שאני מחשיבם כפנינות ולא זכו לחצי ממספר הביקורים שפוסטים אחרים פחות טובים זכו להם. וזה מתמיה. מצד שני אי אפשר לדעת מה כתוב בפוסט לפני שקוראים אותו ומרגע שקוראים כבר יש כניסה והיא נספרת. ככה שכשרואים כותרת ולא נכנסים זה אומר שהכותרת לא מושכת. ואני חשבתי שצלילות (בשורוק) היא מילה יפה במיוחד.
ברור. אל תשכח גם שבסה"כ אנשים די עסוקים, נניח בלהוציא כינים משיערות היומיום. זאת מלאכה משמימה ואכזרית, ולא נשאר זמן לקצפת האמיתית של החיים: קריאת בלוגים. הנה, עכשיו חזרתי מצהריים, שאמנם בפעם אחרת הייתי חומק לתוך העייפות, וכרגע אני חש עצמי צעיר בכמה לילות.. העיקר, מיכה יקירי, אל תתייאש. זאת הכותרת שמושכת, התמונה, אורך הפוסט, הפונט, שובל הקוראים, או סתם התנוחה המשמימה הזאת של הגוף בפליית הכינים של החיים.
מיכה יקר, בבקשה אל תהפוך לפקח חניה. מעבר לזה שיהיה זה בזבוז נפשע של הכשרונות שלך אסור לשכוח שפקח חניה הוא מקצוע שגורם סבל רב להמון אנשים (ואני בתוכן). חוצמזה אני קוראת אותך תמיד אבל לא כל כך מגיבה ועכשיו אתחיל להגיב יותר.
ועוד דבר- אני חושבת שבאופן כללי אנשים לא כל כך רוצים לדעת על דברים קשים, ולכן למשל מיעוט הקוראים בפוסטים על האנשים השקופים.
אליענה היקרה
אני לא חושב שיש סיכוי אמיתי שאהפוך לפקח חניה, למרות שזה מקצוע שגורם לך להכיר הרבה אנשים. (שרצים אחריך ומקללים…)
מה לעשות ואני כנראה הסוציאליסט האחרון בסביבה ואני תמיד מסתכל על העולם שאין לו, על השקופים והמוכים.
אני לא אקטיביסט, כי אין לי את זה. אני לא אוהב את העיסוק הזה, אבל אפילו בשיעורים שלי, אני מדבר על אחריות חברתית. כנראה שלא נעים לשמוע.
אני דווקא חשבתי, שאנחנו בתור פמיניסטיות ופמיניסטים צריכים להיות פתוחים לסבל האחר, גם כשהוא לא אשה. פתוחים כי הצלקות הפכו אותנו לחשופים יותר.
אני מסכימה איתך לגמרי. ראוי ורצוי שנהיה פתוחים לסבל האחר.
ובדיוק בגלל זה חשוב שתמשיך לכתוב ולהזכיר את הסבל של האחר כי לעתים קרובות צריך רק לראות או לשמוע רסיס מתוך העובדות והסיפורים שאנחנו בדרך כלל לא רוצים לשמוע, כדי להיפתח לזה ולפתח מודעות.
ואני מזמינה אותך לקרוא את הפוסט האחרון שפירסמתי שעוסק בדיוק בזה.
רוצה להגיב בקצרה מאחת שלא מגיבים לה הרבה ומספר הכניסות דוקא בסדר גמור: ראשית, לא כולם משטוטטים בכל הבלוגים. עניין של חוסר זמן ואם כבר אז למה שתופס את העין שזה מוביל לדבר שני- כותרת מושכת מסיבה זו או אחרת. או אמן/כותב שאני מכירה אישית .
דבר שלישי אם כבר נכנסים , אז כדאי להגיד מילה. ואז אני נכנסת לבלוג של המגיב מתוך כבוד ועניין.
אינני יודעת מדוע לא מגיבים הרבה לבלוגים של אמנות פלסטית,(לפחות לשלי) הרי שפה אמנותית היא שפה ולא צריך "להבין".זה בדיוק כמו שירה.
וכמובן גם לא לתת סתם מחמאות כמו "אהבתי". בחברה הטובה שיש כאן "ציפיתי" לקצת יותר. אז או שכל אחד עסוק בדייסה שלו…
יש פה המון שלא ראיתי שביקרו אצלי אי פעם כי לא השאירו סימן, למרות שלפי מספר הכניסות מצבי די בסדר.
אילנה
כמו ששמנו לב הקהיליה מתחלקת לאמני מילה ואמני ויזואליה וכאלה שמשוטטים בין שניהם או שלושתם. כל קבוצה כנראה מרגישה בטוחה בתחומה.(המשוטטים אגב גם מעיזים וגם לא כל כך בטוחים ואולי גם לא בטוחים )לכן כנראה מגיבים פחות לתחום שאינם עוסקים בו.אבל כמו שהשירה היא נשמת העולם כך גם האמנות הויזואלית. עושים במלאכה שלא על מנת לקבל פרס. למרות שהפרס החומרי לא היה מזיק.עבודתך עדינה ומופנמת , כזו שמדברת בשקט כשכל השאר לא. כזו את ובטח לא היית רוצה להיות אחרת. מקווה שאנשי הקהילה שרובם אמני מילה ולא מילה (עם י בלי י?)
ידעו להקשיב גם למנגינות סגלגלות מרפרפות על הדף בכנפיים דקות כמו אמנותך.
א היו לי טענות לכשעצמי כיון שאני יודעת שאנשים לא כל כך יודעים איך להגיב לציורים לפעמים, אבל פשוט העליתי טענה נגדית למתלונן…
לי ממש מספיק שישטפו את העיניים…
ואגב השאלה היא אם בננות בלוגס נוצרה מלכתחילה במטרה להוות מעין קהילה חברתית-אמנותית בפני עצמה שכותביה מגיבים זה לזו ולזה, שזה יפה בעיני,ויכול להיות מפרה מאוד, או יד המקרה שזה נוצר כך ובעצם ההפנייה היתה אמורה להיות לשאר העולם…
לדעתי בגלל מקבץ גדול מאוד של אמנים נוצר צורך בתגובות בתוך הקהילה כי אמנים הם גם אנשים רגישים וזקוקים לטונה של אהבה. ולמה לא? למה שלא ניתן ונקבל ונרגיש אחלה בתוך קהילה?
וגם נפיץ את תורתנו הדגולה לכל הארץ והעולם גם. יירצו יאכלו .
גם אני שאלתי את עצמי את אותה השאלה, אילנה:
קודם כל ובמאמר מוסגר אני מהגולשים הקבועים לבלוגך היפהפה ונדמה לי שמעולם לא השארתי עקבות.
סליחה.
כמה פעמים אוכל לכתוב לך שזה מקסים ופיוטי ומרווה את העיניים והנפש?
אז דעי לך שכך הוא גם ללא עקבות ותגובות.
לגבי הנושא השני באמת מעניין ואומנותי מאוד כאן, רק שגם אני התחלתי לשאול את עצמי (ויסלחו לי הכותבים) מה הקשר בין רוב הדברים שעולים פה לבין בננות ועולם הרגש, הגוף, הנפש, המשפחה, הילדים, העבודה, האהבה, הסקס, החברה, וכל מה שמרכיב באופן מיוחד את עולמן של נשים.
ממה שקראתי כאן הדברים האלה כמעט ולא זוכים להתייחסות ובטח שלא לתגובות.
מה זה אומר?
הגעתי למסקנה לא מזמן (קצת מאוחר…) שאין הבדל רב בעולם הרגש של גברים ונשים (כן! כן!) כולם זקוקים לאותה אהבה ותשומת לב ולא כל שכן אמנים. אני בעד תשומת לב הדדית קהילתית, כולל גם ביקורת , מה שנקרא ביקורת בונה. ומסתמן הכיוון, גם בנים וגם בנות.
רגש הוא רגש מה שקורה כאן זו קבוצה של 5-6 כותבים שגם מגיבים זה לזה והכל פשוט נפלא וכל שיר (כמו שיר הלווייתן, לדוגמא) שאם היה מתפרסם בעילום שם לא היה זוכה למקום של כבוד לפחות לדעתי, הופך כאן לאיזו הצלחה ספרותית כי זה מגיב לזו וזו מגיבה לזה ועוד פעם ושוב ושוב.
רגש שייך גם למשפחה, ולהורות וליחסים עם הורים ולמתחים של החיים ולקשר עם הילדים ולהתלבטויות הפרוזאיות ביותר.
אפשר להתייחס לאלה גם באופן אומנותי .
אם זו בימה אומנותית זה יפה מאוד רק שלא בטוח שלכך התכוונו הלא משוררים. גם לא מבחינת התכנים.
ותודה מיוחדת על ה"פיוטי ומרווה"
הי
לא נכנסתי לאתר כמה שעות והנה מהומה גדולה…
מסתבר שהיו אצלי הרבה אורחים וקפה לא עשיתי…
אני חושב שכל אדם צריך פידבק ותגובות ועידוד ותמיכה והבעה של רגש באשר הוא אדם. אמנים נוטים להיות רגישים יותר (לעצמם, בד"כ) (לעיתים, גם לזולת…)
אז המצב כאן כשהבלוגיה שלנו מורכבת מכל כך הרבה אמנים הוא שיש כאן אוסף של רגישויות שמחפשות מחבר (או מישהו שיחבר ביניהן). והנה מסתבר שכיכר השוק כאן הומה. חלק הומים מהשוואת האורכים וחלק מביטוי הפגיעויות. ובכל מקרה הומים. אז אני בסך הכל חשבתי לי להשתומם לי קצת בפינתי והנה מהומת אלוהים.
אני חושב שאת, (((((, (שם יפה, אגב) צודקת באומרך שחלק מהתגובות כאן הן תגובות של נימוסין ועדיין, האם כשתיכנסי אלי הביתה לא תמצאי סיבה להגיד לי מילה טובה? סתם ככה תבואי ותגידי: התמונה הזו מכוערת וזו קיטש נורא ואיזו וואזה נוראית ומדף הספרים שלך משמים. אני חושב שאפילו את, מרגע שתוותרי על הסוגריים הפתוחות שלך, תהפכי להיות מנומסת להפליא. ככה זה אצלנו, בני האדם, מרגע ששמים אותנו בקהילה, אנו נהיים מנומסים. וטוב שכך.
ומצד שני השאלה שאת מציגה חשובה: איך לומר שאני לא אוהב שיר, ציור, סיפור או יצירה כלשהי ואפילו סתם פוסט? הדרך הכי טובה שאני מוצא, זה לא להגיד כלום. לא הכל צריך להגיד. כמובן לא להגיד שזה יפה, סתם.
ועכשיו אני פונה לאלה שכן חושבים שמשהו יפה, חכם טוב או מדהים להגיב. מגיע לנו לשמוע את זה. אחרת נחשוב שכולם חשבו שזה נורא ומשמים.
בטח שאני לא אספר לך כמה שאני שונאת את הספה שלך מעור נמר עם הכריות הוורודות ושגם התמונה של קנדינסקי לא ראויה להיות פוסטר ובטח שלא כזה עם מסגרת צהובה.
מה שאמרתי שמה שנוצר כאן הוא כמעט רק שיחות נימוסין פולניות שכאלה שמתפעלות מהפורצלו של זאת וממפית הקרושה של ההוא .
זה לא רע כשזה בשוליים. כאן זה העיקר.
בעיני עדיף לשאול, להעיר ולהגיד משהו ענייני במילים נעימות – לדעתי יש קצת זיוף בתיאור ההוא, אולי כדאי לחדד את הרעיון המטאפורה ההיא, אהבתי יותר את הפעם הקודמת, אני לא מסכים עם מה שאמרת כאן כי, הפריע לי זה, חשבתי שאולי ככה.
כשקוראים על הדרך יש הרגשה של קבוצת תמיכה של מתבגרים – ואולי זה מה שכולם רוצים – גם אם הם מאוד בוגרים בעיני עצמם?
האמת?
מסכימה איתך.
יש כאן תחושה ברורה של קליקות.
אני מטבעי לא אוהבת קליקות, לכן מקפידה לשמור על הדרך שלי:
כנות במידה המירבית תוך הקפדה שלא לפגוע.
ואני עדיין חושבת שאת שני המדדים המיותרים חייבים להוריד כי הם לא משקפים מדד שיוויוני בין האנשים
(מהרגע שמאפשרים לינקים מאלפי מקומות לכאן, מה אומר המדד? שאתה מקושר רשתית, לא שזה פוסל את איכות אותו בלוגר, אבל נוסף לבלוגרים האלה כמויות של כניסות מאלפי משתמשים אחרים.
צריך לשאול בכנות ולענות בכנות, וזה תפקיד הנהלת הבלוגייה, יעלה ושירלי, מה אנו רוצים למדוד ב-ד-י-ו-ק בשני המדדים האלו, ואז לנסות לעשות את זה באופן קצת פחות מבולגן).
לגבי הסוגייה שמיכה העלה, ההבדל בכניסות בין פוסט לפוסט אצל אותו בלוגר, זה לפעמים כמעט רנדומלי ותלוי בחשק הגחמתי של הציבור, או בפופוליזם של נושא, או אפילו בשעה שהפוסט עולה, יש שעות חמות יותר ויש פחות וכולי).
תודה רונית
כנה בכתיבה וכנה בכלל, כנראה.
הכי הורס כאן שאם מישהו מעז שלא להגיב מיד הוא מקבל תגובה "אבל אתה לא הגבת לי", "תכנס לבלוג החדש שלי".
ואז כמובן הבלוגר האומלל מוצא את עצמו אנוס על-פי הבילוג להיכנס ולהתפעל כי כזאת עבודת מקרמה הוא עוד לא ראה ומאז הקאפלה הסיסטינית לא הכינו כזה דבר ובליבו הוא מקלל את הצביעות ואת הקליקה שהוא נקלע עליה על לא עוול בבלוגו.
המילים מקסים ונהדר ואחיותיהן הנפלא והמדהים זולות כאן מדי.
כולם צריכים טונות של אהבה אמרו פה.
ומה עם איזו ביקורת? מה רע? את אשר יאהב יוכיח .
אני לא יודעת מי את,
אבל שוב, אני חושבת שאת מעלה נקודה חשובה,
אבל אני לא דווקא מוציאה עצמי מן הכלל הזה.
לפעמים אני בעצמי מרגישה בתוך איזו קליקה, רק שמשתדלת ככל יכולתי לדבר בכנות, כמו שהייתי רוצה שיגיבו אליי.
התגובות, אני מוכרחה לציין, אצלי בבלוג נדמות לי כנות,
רק שיש לא מעט בלוגרים שנותנים לי תחושה שהם מתעלמים במפגיע ממנו,
אפילו שאני לא מתעלמת משלהם.
זה כבר נוגד את עקרון הקליקה, לא ?
בכל מקרה, חבר"ה, מדיון בוגר ופתוח בנושא, לא צריך להתחמק ולצקצק,
לא כל דיון הוא עימות או מלחמה,
אבל יש דיונים שאם לא עורכים אותם באופן מבוקר יכולים ועוד איך להפוך למלחמה, גם אם סמוייה, וזו הכי נוראה,
ושלא נדבר, על מתקפות של טרולים מבחוץ, שמומחים בריחות של מרמור וכעסים בין חברי קבוצה באינטרנט.
(מנסיון מר).
אי אפשר לברוח חהנימוס גם באינטרנט ואולי באמת טוב שכך כמו שאמר מיכה.
לפעמים אני לא מגיבה דווקא כדי להבדיל את עצמי מהמקסים והנהדר האלה-
כי אם אומר למי שכותב מקסים ונהדר שהוא מקסים ונהדר איך הוא ידע שהוא באמת מקסים ונהדר עם כולם כל כך מקסימים ונהדרים?